האלגוריתם הציוני

נקודת המוצא לאלגוריתם הציוני הוא המאמר הקודם בו ניסיתי לנמק את חוסר הסיכוי לשלום מוסכם וסופי של הפלשתינים עם מדינת הלאום היהודית - שלדעתם קמה על חשבונם. כתנא מסייע מהצד הפלשתיני בא דווקא זוהיר אנדראוס, במקור בן כפרו של עזמי בישארה, תרשיחא שבגליל, והיום עורך העיתון בערבית "מע אלחדת'" היוצא בטמרה, במאמרו היום ב ויי-נט –"לא למדינה פלשתינית" – מומלץ לקרוא. תהליך "השלום" כעולה בברור ממאמרו של זוהיר אנדראוס הוא אחיזת עיניים, הסחה וגרירת זמן לטובת החלום והחזון הפלשתיני של סוף מדינת היהודים.

בהינתן עם אחר היושב על ארץ אבותינו ושלא מוכן להכיר בזכותנו לאיזו ריבונות יהודית השאלה הראשונה היא כמובן האם אנחנו מוכנים לוותר או להיאבק על זכות ההגדרה העצמית של היהודים וזכותם לריבונות מדינית משלהם. אני מניח שמחוץ לשוליים הסהרוהוריים עדיין רוב מוחלט של היהודים בישראל מוכן להיאבק על ריבונות יהודית כאן בארץ ישראל שמשמעותה גם שמדינה דו לאומית אינה הגשמת החזון הציוני אלא וויתור עליו. מכאן השאלה השניה היא מה האמצעים שאנחנו יכולים להפעיל במאבק נגד עם הארץ היושב כאן מי דורות רבים ומי רק דורות מעטים. בהיותנו עצמנו פליטי רדיפות ופוגרומים כשנטל ההיסטוריה היהודית על כתפנו ברור שגם לו יכלנו לגרש או להשמיד את ערביי ישראל האמצעים האלה לא לרשותנו מוסרית אבל גם בגלל מיצובנו הבין לאומי. לכן ברור שאיננו יכולים להכריע את הסכסוך אחד ולתמיד, שנידונו לחיות עם העם הפלשתיני העויין על אותה כיברת אדמה. בהעדר אופק לשלום של הפלשתינים עם המדינה היהודית ברור גם שכל מה שאנחנו עושים, מסכימים עם הפלשתינים או מסכמים עם מדינות העולם הוא רק זמני, סך הכל עוד שלב במאבק הבלתי פוסק בינינו לפלשתינים. עלינו האחריות שניהול הסכסוך עם הפלשתינים יאפשר לנו חיים הכי קרובים לנורמליים אם כי החיים, כאן בארץ, לעולם לא יהיו נורמליים. אוסיף גם שחיים קרובים לנורמליים ליהודים פרושם לפחות חיים סבירים לפלשתינים אחרת התלות ההדדית תשליך ממצבם למצבנו ולהפך. מאחר שמדובר בסכסוך שכבר נושק ל-100 שנה מן הסתם היו ויהי בו שינויי מצב בין לאומיים, עליות ומורדות ויש לעתים שידנו תהיה על התחתונה.

כשכבר הסכמנו שאיננו יכולים להכריע בסכסוך, לגרש את הערבים או להשמידם השאלה הבאה היא כיצד נחיה איתם במינימום חיכוך. בפנינו שלוש אפשרויות - שליטה מלאה שלנו עליהם שמעצימה את החיכוך ואת הדה לגיטימציה שלנו – נקרא לה אופציית השליטה המתמשכת (הכיבוש): האפשרות השניה - שליטה חלקית שבה יש לפלשתינים "ריבונות מוניציפלית" ולנו ריבונות מדינית מלאה –אופציית ה"אפרטהייד", אם שתי דרגות ריבונות: מלאה ליהודים ומוניציפלית לפלשתינים. האופציה הזו לא יכולה לדחות או לרכך את האלימות שבסכסוך ביננו אבל תעמיד את העולם בצד הפלשתינים: האופציה השלישית היא חלוקת הארץ כך שהפלשתינים יוכלו לקיים ריבונות מלאה בחלקים מארץ ישראל. גבולות החלוקה הם הצרכים האסטרטגיים האמיתיים של ישראל – האיום האירני והרצף המוסלמי הרדיקלי המתהווה ממזרח. פצצות מרגמה לכפר סבא הן איום מטרדי קשה אבל בהחלט לא קיומי ויסלחו לי תושבי עוטף עזה.

האפשרות של חלוקת הארץ אינה סוף הסכסוך והמאבק עם הפלשתינים אבל היא מנמיכה אותו תוך שהיא משפרת את הלגיטמציה של ישראל ומערערת את הטיעון הפלשתיני מאחז העיניים שמקור הסכסוך הוא שיבת ישראל לגבולות 67. אפילו זוהיר אנדראוס הפלשתיני יודע שמקור הסכסוך עמוק הרבה יותר.

יש רק דרך אחת שישראל באמת תוכל לשלוט ולעצב את גבולות הביטחון והקיום שלה מבלי שאינטרסים זרים יעצבו אותם לשיקוליהם, תוך פזילת עין לדיבידנדים בעולם הערבי. הדרך היחידה היא יוזמה ועיצוב חד צדדי הן של תחומי הריבונות הפלשתינית והן של מאחזי הביטחון הישראליים - כמהלך יזום ישראלי.