יום ראשון, 17 באפריל 2011

הסינדרום הפלשתיני

אם היה מבקר כאן בארץ לפני 150 שנה נוסע, כדוגמת מארק טווין, שהיה מתעניין בהגדרה העצמית של תושבי מה שכונה אז על ידי אנשי המקום "שאם" הוא היה מן הסתם זוכה לאי הבנה של השאלה אבל מי שכן היה מבין היה מגדיר עצמו כערבי, אולי כמוסלמי או נוצרי, כשאמי, כאזרח עותמאני או אולי לפי הערים והמחוזות כמו שכמי (נבולסי), חברוני (אל-חלילי), או ירושלמי (קודסי) אבל איש לא היה מעלה על דעתו להגדיר עצמו כפלשתיני.

הזהות הפלשתיני שהפכה לבסוף גם למגדיר לאומי היא לכן צעירה מאוד ונטולה רובדים ארוכים של היסטוריה, של יצירה חברתית, תרבותית או טכנולוגית שמחדדים ומייחדים את התחושה הלאומית. היא ניצרפה רק ובלבד כתוצאה מהמאבק בן יותר ממאה שנים, במהגרים/הפולשים, מבחינתם, שטענו לזכות ראשונים על הארץ על בסיס מניפסט דתי זר ולא מוכר להם ושבהדרגה עיצבו מחדש את התהליכים החברתיים, הכלכליים, הממשליים והתרבותיים של הארץ במונחים ותפישות זרות להם תוך שהם נידחקים לשוליים. למעשה אין דבר המייחד את ערבי ישראל משאר ערביי האזור אלא המאבק והחיכוך המיידי עם ישראל.

גם עמים אחרים, לא רק הפלשתינים, נצרפו וניבנו ממאבק נגד פולשים זרים. אבל ככל שההיסטוריה התארכה כך התחלפו האויבים, שלעתים אפילו הפכו לבני ברית, ולמורשת הלאומית התווספו הרבה ערכים נוספים: יצירות ארכיטקטוניות שמפארות גדולת עבר כמו הפרמידות במצרים או הקולוסיאום ברומא ויצירות ספרותיות ותרבותיות שהשפעתן חרגה הרבה מעבר למגבלות הזמן והמרחב. בצד תבוסות כואבות ומפלות ניצחות יש כמעט לכל העמים גם סיפורי תפארת וניצחון להמתיק את הגלולה אם תרצו. עמים רבים התבגרו ויצרו יש מאין דווקא מתבוסות כואבות. לפלשתינים אין אלא את המאבק בישראל, שעד כה לא צלח בידם ואין להם שום נכסים אחרים לבנות עליהם את זהותם הלאומית.

גם אחרי השואה הנוראה ידענו, אנחנו היהודים, להתגבר על יחסינו לגרמנים כי בתודעה הלאומית שלנו הרי היו גם פרעות חמליניצקי, גירוש ספרד, חורבן בתי המקדש, אסתר המלכה ואחשוורוש ויציאת מצרים. בתודעה הלאומית הצרובה שלנו אנחנו יודעים שצוררים תמיד היו ויהיו, שמי שטבח בנו אתמול לא בהכרח ישחוט אותנו גם מחר וכי יש לנו שפע של נכסים אחרים, ובראשם המשנה, התלמוד וכתבי רמב"ם לבנות סביבם את חיינו הלאומיים ואת זיכרוננו ההיסטורי, גם לאחר אסון ומפלה. רק אצל היהודים יכולה לכן לצמוח תנועה שרואה ביהדות הרוחנית ערך מספיק לקיום העם, כפי שהוכח בעבר, ומוכנה לכן לוותר על זכות ההגדרה העצמית הלאומית ליהודים כאן בארץ ישראל (נטורי קרתא ואחרים).

אצל הפלשתינים אין היסטוריה של בניה מחדש לאחר אסון, מבחינתם, אין התלבטות עמוקה מדי על בניה מחדש של החברה הפלשתינית כי עוד אין להם ממש היסטוריה ומבחינתם הם עדיין נצרפים בכור ההיתוך של אסון ה"נכבה".

למה כל זאת - כי בנרטיב הפלשתיני אין עדיין מקום למשהו שהוא פחות מביטול הזהות היהודית של מדינת ישראל, אין מייחד לאומי אחר מלבד המאבק בישראל, אין היסטוריה אחרת ולא נוצרו נכסים אחרים ואפילו המשורר הלאומי מחמוד דרוויש כתב בעיקר על האסון הפלשתיני, על המאבק ביהודים ועל החזרת הגלגל אחורה. הסיכוי שהעם הפלשתיני, שזו כל ההיסטוריה הקצרה שלו, ישלים עם מדינה יהודית, שלדעתו נגזלה ממנו, על 78% ממולדתם ההיסטורית שמעולם לא הייתה קיימת אלא בדימיונם, והם יסתפקו ב 22% הנותרים ועוד יכירו בכך שהשאר שייך ליהודים הוא חלום באספמיה שההיסטוריה הקצרה של הפלשתינים לא מסוגלת לעכל - בטח לא בעשורים הקרובים.

מה על ישראל לעשות כמדינה יהודית דמוקרטית אכתוב בפרק הבא.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה