קראתי השבוע אין ספור כתבות המתרות בביבי שלא לשמוח לאידו של נשיא ארה"ב אובאמה ותבוסתו בבחירות אמצע הקדנציה. הבעיה שלא מצאתי אפילו התבטאות רישמית אחת או מהסביבה הקרובה לביבי המבטאת איזה סוג של של הקלה או קורת רוח מתבוסתו של אובאמה. היו בעיתונות כמה שהתייחסו לנושא איש בדרכו ובהתאם לנטיות ליבו. ההנחה שביבי חש הקלה מתבוסת אובאמה היא כנראה ובעיקר אשליה עיתונאית שמסתדרת טוב עם עוד קצת ביקורת על ביבי. בממשל הישראלי יודעים היטב שבשיטת הממשל האמריקאי הסמכות הביצועית כולה בידי הנשיא והוא המתווה הבלעדי של מדיניות החוץ והביטחון. אין שום אפשרות להניח שאיזה סנטור רפובליקני יגיע לעיסקה עם אובאמה של הקלה עם ישראל תמורת הצבעה בנושאים כלכליים בסנאט פנימה. אף מחוקק בארה"ב לא יכול לקשור את עצמו להעדפת האינטרס הישראלי על פני האינטרס הפנים אמריקאי שהוא בסופו של דבר הנושא המרכזי בכול מערכת בחירות בארה"ב. אבל ניתן להצביע על שינויים בהתנהגותו של ביבי עצמו. הוא הרבה יותר מאופק, מופנם וזהיר בדבריו. ניכר בביבי שהלחץ הבין לאומי הרציף מתחיל לשנות אצלו את סדר העדיפות של האינטרס הישראלי. אם בתחילת הדרך, לפני כשנתיים, עדיין האמין שניתן לפטור את הסוגיה הפלשתינית ולהסירה מהשולחן במין אוטונומיה מורחבת לפלשתינים שמאחוריה ריבונות על ישראלית ברור לו כעת שנושא המדינה הפלשתינית העצמאית לצידה של ישראל, בברכת כול העולם, היא נושא שאין אפשרות להתמקח איתו - למרות שיש ספק אם זה אכן הרצון הפלשתיני. ברור לגמרי שהלחץ האמריקאי בהובלת אובאמה משתלב בלחץ הפלשתיני לקדש מחדש את הקו הירוק של 1967, כולל בירושלים, וליצור עובדות מדיניות שמקדשות את הקו כתנאי מקדים וכבסיס למו"מ כאשר הוא יתנהל. ברור לביבי שאין מנוס מהרחבה מדורגת של הריבונות הפלשתינית על עצמם עם או בלי מו"מ באמצעות הסרת מחסומים, אוטונומיה כלכלית וחינוכית דה פקטו גם בירושלים. הגבלה הולכת ומחמירה של פעילות צה"ל בשטחי A ולחץ למזג את שטחי A ו B לרצף ריבוני פלשתיני. נראה שההפנמה הראשונה של ביבי שכרגע המאבק הוא על ירושלים וגושי ההתישבות הגדולים, כאשר ברור שהעולם רואה ברוב ירושלים על מאות אלפי יהודיה חלק מפלשתין ולא חלק מישראל. אפשר לאמר ששום מדינאי מוביל ואחראי במדינת ישראל, מאלו שנמצאים בעמדת זינוק אפשרית לראשות הממשלה, לא יכול יותר להעלות את חזון ארץ ישראל השלמה ובצידה את רעיון האוטונומיה הפלשתינית כמדיניות מעשית על השולחן.
ההפנמה השניה שנראה שביבי עובר אותה היא שתפסת מרובה לא תפסת ובלי יכולת להתמקד בעיקר שמבטיח מדינה דמוקרטית ליהודים ישראל כמעט ונדונה לצאת קירחת מכאן ומכאן ולהיגרר לגבולות הקו הירוק בלי שום נקודות זכות לעצמה אלא רק עם נקודות חובה.
ההפנמה השלישית שביבי עובר שלמרות קרבות הבלימה המוצלחים ישראל נגררת אחרי יוזמות של אחרים על תקן של סרבנית ניצחית. אפשר להגיד שתמונת המצב הזו נהירה היום לרוב מקבלי ההכרעות במדינה, בקבינט ובשביעיה ואפילו בני בגין כבר לא יכול להתעלם ממנה.
מכאן צריך לצאת בשורה של החלטות שיכולות להשאיר בידנו את מה שחשוב לנו באמת מעבר לגבולות 67, למשל רוב ירושלים. הטענה שאין לביבי קואליציה למהלכי השלום הניגזרים על ישראל היא קצת מופרכת. גם ש"ס וגם ישראל ביתנו נתנו כבר להבין שהקפאה במתכונת מוסכמת אינה עילא לפרישה מהקואליציה, וודאי לא של מתפוגגי העבודה. כמו שאמרה דליה איציק מקדימה לפני כשבועיים בידיעות אחרונות אין כרגע מלך אחר בשכונה חוץ מביבי. כן ההחלטה כולה אצל ביבי ולא סתם דירג העתון פורבס את ביבי כמשפיע מספר 26 בעולם השנה, 2010, והקפיץ אותו היישר מהמקום ה 48 לפני שנה. יש לקואליציה יותר סיכויים להתפורר על קיצבאות לחרדים מאשר על רקע התהליך המדיני מול הפלשתינים.
אבל מנהיגות היא לא הערכת מצב נכונה ומושכלת אלא האומץ לקבל החלטות וליטול יוזמה. ימים יגידו האם שתיקתו של ביבי היא תהליך הבשלה ליוזמה שיודעת להתמקד בעיקר ויודעת מה חשוב, מה יותר חשוב אבל מה ממש חיוני להישרדותנו כאן במזה"ת. אין לי שום מקור מידע אבל שתיקתו המתמשכת של ביבי בנושאי הליבה מעידה שהוא עובר טלטלה קשה ותהליך מייסר של אחריות עליונה – אבוי אם זה לא כך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה