אין כמעט דוגמה בהיסטוריה שפוליטיקאי מבזבז במהירות גדולה כול כך אשראי פוליטי גדול כול כך כמו המקרה של ברק (זה נכון גם לגבי ברק אובאמה אלא ששם הסיפור והשיטה שונים לגמרה). סיפור הקדנציה הראשונה של ברק הוא מדהים בכישלונו. התהליך עם הפלשתינים קרס והאינתיפדה השניה פרצה במשמרתו, מפלגתו התרסקה ואת מעט האיזונים שהיו בשיטה הפוליטית הישראלית הוא הסיר למען תמרוניו הטקטיים קצרי הטווח. למשל חוק יסוד הממשלה שהגביל את שרי הממשלה ל 18 ושהוא ביטל, כמעשה ראשון שלו לאחר בניבחר לראש ממשלה ב 1999, למען תמרוניו הקואליציונים. יתר על כן, לאחר שריסק את מפלגתו, שלא כמו יריבו/עמיתו ביבי נתניהו, הוא לא טרח לעשות דבר מה לשיקום המפלגה אלא רק למען עסקיו שלו כגביר בין גבירים. מעמותות הקש דרך וויצמן שירי ועד נטישת המפלגה המרוסקת הכתיב אהוד ברק נורמות של ציניות חסרת גבול וחסרת כיוון כמורשת האמיתית של מפלגת העבודה לאחר עידן ברק הראשון.
אפשר להבין כיצד הגיע ברק לשלטון, גם אני הצבעתי בעדו במאי 1999. הוא לא היה ממש מוכר לציבור אבל מעוטר בהילת גיבורים מיסתורית, משדר ניחרצות חסרת פשרות, ומציע דרך מדינית נועזת אל מול ההססנות המתפתלת והמתחמנת של ממשלת ביבי הראשונה ואם האינתיפדה השניה עדיין בערפילי העתיד. קשה להבין מה גרם לחברי מפלגת העבודה לחזור ולהמליך עליהם את ברק פעם שניה משל נשכחה מהם ההיסטוריה הקרובה, נטייתו להתמקד בעצמו, הספינים והעשן שתמיד עירפלו את התנהלותו וכוונותיו, נטייתו לתזזיתיות וחוסר יכולתו להיות עיקבי במעשיו. גם כאשר החלו מעשיו להעיד מחדש נגדו עצמו עדיין הפעיל פואד בן אליעזר את מנגנון השיבוש הדמוקרטי שלו, מבוסס על התפקדות פיקטיבית של חמולות במגזר הערבי או הדרוזי, למענו. שלי יחימוביץ ההגונה, הישרה והעיקבית בחברי מפלגת העבודה והיחידה שברור אצלה שפוליטיקה זה לא מיקצוע או עיסוק אלא שליחות, תמכה בו ואפילו העיתונאי הסוציאליסטוי והבתול הפוליטי נפתלי בן סימון הצטרף אל השועה ממגדלי אקירוב משל אינו חש שום אי נחת נוכח תוארה של המפלגה "מפלגת העבודה", מגוריו של ראש המפלגה ותחומי עיסוקו כאדם פרטי שבינם לאיזה ערך חברתי יש רק חוט מקשר אחד, שניהם נמצאים על כדור הארץ.
משהחל המרד בתוך מפלגת העבודה נוכח התרסקותה המחודשת והכול כך צפויה חסר ל 4 המורדים בעבודה (תמיר, פינס, כבל ופרץ) קול אחד לבלום את התופעה אבל הסוציאליסט נפתלי בן סימון המשיך להתלבט, המשיך להקציב זמנים ולשבת על הגדר עד שהמחנה התפרק. האם כול הפוליטיקאים המשופשפים, החשדנים, המנוסים והציניים כמו, למשל, בוזי הרצוג שסירב למסור את גירסתו בפרשת "עמותות הקש" מ 1998-9 בטענה שהוא עלול להפליל את עצמו (למעשה מודה בעברה פלילית), ובכך נישכב למעשה על הגדר למען אהוד ברק, באמת האמין במודל 2007 החדש של ברק . האם פואד בן אליעזר שגייס מתפקדים במגזר לטובת המפקד בעבודה בתחילת 2007 באמת חשב שהוא מביא ותומך בתנופה חדשנית למפלגת העבודה. לאחר שכבר היה ברור שאהוד ברק מודל משודרג 2009 ממשיך במסע ההרס המפלגתי ולאחר שריסק את מפלגתו מ 20 מנדטים ל 13 בלבד בבחירות 02/2009 והפך אותה, לראשונה בהיסטורה שלה, למפלגה שאינה אחת משתי הגדולות ואלטרנטיבה לשלטון, עדיין הסכימו ראשי המפלגה בוועידתם, ב 08/2009, לשנות את חוקת המפלגה כך שמעמדו של היושב ראש, אהוד ברק כמובן, יהיה עוד יותר חסין ולא נגיש לביקורת או לחץ.
המסקנה היא אחת ברק הגיע לאן שהגיע ומפלגת העבודה לאן שהגיע בעיקר מפני שאין למפלגה הזו, מעל לעשור, מנהיגות, חזון ותפקיד שהוא מעבר לאגו האישי של כול ראשיו בלי יוצא מהכלל, כן כולל ברוורמן מיישב הנגב. את השמאל-מרכז המדיני מובילה קדימה את השמאל הפוליטי/חברתי מרץ ולעבודה כבר לא נשאר מה לייצג ועל מה להיאבק. לכן במקום לשפוך עוד אנרגיה על מפלגת העבודה ישראל תצא נישכרת אם היא תתפרק מרצון. תרומתה למפה הפוליטית ולישראל תהיה גדולה בהרבה מהמשך קיומה אובד הדרך. כרגע מפלגת העבודה היא על תקן של מפצלת השמאל והמערכת הפוליטית בכלל, גוזלת קולות של בוחרים שמפקירה כול עמדה אידיאולוגית (שעם חלקם, אגב, אני ממש לא מסכים) לטובת עוד גחמה פוליטית שבועית של מן דהוא בעבודה, אי שם במרחב שבין ברק, פואד, בוזי וברוורמן. יש למפלגת העבודה הזדמנות אחרונה להטיב עם כולנו – להתפרק מרצון - ויפה שעה אחת קודם.
זה לא מפלגת העבודה, זה לא ברק, זו קריסת תיאורית השמאלנות - הקומוניזם - החילוניות הנהנתנית.
השבמחקנמאס לציבור שותת הדם לשמוע את סגנון אורוול, "מדיניות נועזת" - שמשמעותה גירוש יהודים מביתם. "אומץ לקבל החלטות קשות" - שמשמעותה הריסת בתי יהודים. "השגת תמיכה בין לאומית" = מעצר ילדים מסולסלי פיאות, וכך הלאה.
חלק גדול מכוחו של השמאל - מפלגת העבודה ודומותיה מתבסס על אנטישמיות וגזענות = שנאת חרדים ומתנחלים. כוח הנשען על שליטתה הצינית של כנופיית החוק והתקשורת בדעת הקהל. אך כאשר אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב וטילים בשדרות ואשקלון, גם עוצמת הרמקולים בפסטירבין ובשידורי התעמולה נגד החרדים, אינה מצליחה להתגבר על העובדות הברורות והכואבות.