הכלוב שבונה אובאמה

פעמיים זיגזגתי בניסיון להבין את ברק אובאמה. כאן בבלוג ב "המסכן והדלי", ב 07/06/2010, טענתי שביקורו המתוקשר והכביכול ידידותי של ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו בארה"ב משול למסכת עינויים שבה מטבילים את ראשו של המסכן במיים. שניה לפני שראותיו עומדות להיפקע מוציאים את הראש ונותנים למסכן קצת אוויר טרי יחד עם השאלה "אתה מודה?" או מה שזה לא יהיה. המסכן יודע שתשובה שלא תרצה תחזיר את ראשו לדלי ואת ראותיו ליסורי המחנק. כעבור יומיים חזרתי בי וטענתי במאמר מ 07/08/2010 "כנראה טעיתי" שחלו תמורות אמיתיות בהבנתו של הנשיא אובאמה את המציאות. הרקע היה הכשלון במדיניות הפיוס של ארה"ב כלפי העולם המוסלמי וההקשחה הזמנית כלפי תורכיה בסוגית משט המרמרה ב 01/06/2010 ותמיכת תורכיה בגרעין האיראני, היציאה הצפויה מעיראק, היחס המזלזל מצד סוריה והתחושה בידידות הוותיקות מצרים, סעודיה וירדן שארה"ב הולכת להפקיר אותם לאיומי הגרעין האיראני. במציאות הזאת נראה לרגע שישראל היא עדיין סלע פרו אמריקאי יציב במזה"ת הסורר.

אלא שמאז זרמו מיים רבים בנהרות המזרח התיכון. ארה"ב יצאה מעיראק בטרם הוקמה שם ממשלה ובתוך קיפאון פוליטי עמוק, מאז הבחירות של 03/07/2010. הקיפאון הפוליטי עורר מחדש את שד האלימות בעיראק ואת הפחדים מהשתלטות איראנית עקיפה על כול עיראק כדוגמאת לבנון. עיסקת נשק ענקית של 60 מיליארד דולר עם סעודיה, שווה ערך של 20 שנות סיוע ביטחוני מוגבר לישראל, המחישה לעולם המוסלמי שלא ישראל אלא המשטר המוסלמי השמרן והפאודלי של סעודיה הוא נושאת המטוסים האסטרטגית של ארה"ב במזרח התיכון. ארה"ב גם שלחה את ראש המטות המשולבים אדמירל מייק מולן לתורכיה, לאחר פגישה עם הרמטכ"ל התורכי, ב 04/09/2010 באנקרה, הכריז שארה"ב ביקשה מתורכיה לסייע בבלימת הגרעין האיראני (מותר לפעמים להתבדח) והבטיח להיענות לכול בקשות הנשק התורכיות שכבר על השולחן ובקשות נוספות.

בינתיים נודע שאיראן מימנה ב $25 מיליון את מערכת הבחירות של מפלגת ארדואן לאישור התיקונים בחוקה התורכית. תיקונים שמרחיקים את תורכיה מחילוניות בפיקוח הצבא למוסלמיות בחסות הדמוקרטיה. עוד נודע בשבוע שעבר שמנהיגי תורכיה ואיראן החליטו לשלש את הסחר בין שתי המדינות. הסיוע הצבאי הלא מוגבל לתורכיה, למרות שתורכיה הפכה לידידה לאיראן וללוחמת אקטיבית בסנקציות נגדה, מוכיח שנושאת המטוסים השניה של ארה"ב במזרח התיכון היא תורכיה ולא ישראל וכי הממשל האמריקאי התעשת, מבחינתו, נחוש להמשיך במדיניות הפיוס כלפי לעולם המוסלמי ולהשתית את יחסיו באזור על מדינות מוסלמיות. רק שלשום הודיעה הילארי קלינטון שהסיעו הצבאי ללבנון, למרות האחיזה של החיזבאללה במדינה והסמיכות המיבצעית לאיראן, ימשך כסידרו. זניח אך סימלי. במקביל אצים שליחים אמריקאים לנשיא בשאר אסאד להפציר בו שלא יחבל בתהליך השלום עם הפלשתינים כי "גם תורו יבוא" וארה"ב נחושה להמשיך את התהליך עם הפלשתינים גם לכיוון סוריה.

ב 27/09/2010 אמור להתפרסם סיפרו ה 17 של בוב וודוורד שקנה את פירסומו מחשיפת פרשת "ווטרגייט" בתחילת שנות ה 70. בספר שניקרא "המלחמות של אובאמה" עולה כחוט השני נחישותו של אובאמה לעזוב את אפגניסטן במהירות האפשרית, שזה לכשעצמו חיובי, אבל ללא אסטרטגיה חליפית להתמודד עם האסלאם הקיצוני, שזה כבר מתכון לאסון. לבד מתמיכה בצבא הגרעיני של המדינה הלא יציבה פקיסטן אין לארה"ב אסטרטגיה ליום שאחרי היציאה מאפגניסטן. פקיסטן על פי כול המומחים היא המדינה שבה הסיכוי לחבירה בין פצצה גרעינית לטרוריסט מוסלמי הוא אמיתי ומוחשי. אם תהיה התקפת טרור נוספת על ארה"ב האסטרטגיה של אובאמה כפי שאמר לבוב וודוורד בראיון שפורסם בספר היא "לספוג". מסתבר שבמרוץ המתחדש של ארה"ב לפיס את האסלאם יש מעט מאוד גבולות, מעט מאוד אחריות ומימד של אמוק. במרוץ הפיוס הזה ישראל אינה הסלע היציב לימי משבר ומצוקה – נכס אסטרטגי - אלא כפי שאובאמה עצמו אמר לאחד מיועציו בתחילת כהונתו ,"אבן מעצבנת בנעל" – נטל אסטרטגי.

הסיוע והשת"פ הביטחוני של ארה"ב עם ישראל נועד בעיקר להרגיע את ישראל מפני תקיפה באיראן ולכבול את ידיה ממעשה כזה. ארה"ב אינה מתכוונת ללכת עד הסוף במניעת גרעין צבאי מאיראן אלא מתכוונת להכיל את האיום לפלצותם של ידידיה בעולם המוסלמי סוני.

לכן מסתבר שהלקח שלחץ על ישראל מקשיח את העולם הערבי, מעלה את מחיר השלום ולמעשה מרחיק אותו לא ממש מטריד את הנשיא אם הוא חוזר על תעלול ההקפאה בפעם השלישית בנאומו בעצרת האו"ם לפני יומיים ויום אחרי שאבו מאזן החל להראות סימני התפשרות כשאמר למנהיגים יהודיים בניו יורק "שלא בטוח שאפרוש" משיחות השלום גם אם ההקפאה לא תוארך במלואה. אובאמה הביע את שאיפתו, שכבר ניתנה לפני כן כהבטחה בדלתיים סגורות, שבשנה הבאה תצטרף משלחת פלשתין העצמאית והריבונית לאו"מ. למרות שאני שותף לתקווה לא ברור אם הפלשתינים עצמם מעוניינים במדינה עצמאית לצידה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין פלא שכול מנהיגי העולם הערבי והמוסלמי מיהרו לטפס, פעם נוספת יש לומר, על כול עץ אפשרי. אפילו נשיא לבנון כבר הודיע ש"אפילו פליט פלשתיני אחד לא יוכל להשאר בלבנון" כאשר נאם אחרי הנשיא אובאמה כשבכיסו הבטחה להמשך הסיוע הצבאי במתכונתו הרגילה. המו"מ עם הפלשתינים יצא ממסלול התן וקח והפך למנוף אדיר של לחצים על ישראל ולציר מרכזי בניסיון הפיוס האמריקאי של העולם המוסלמי. לחזונו של אובאמה ישראל מכונסת לגבולות 67, תלויה לביטחונה בחסדי ארה"ב ומפעל הטכסטיל בדימונה, שארה"ב עצמה כבר העלתה לסדר היום העולמי אבל עדיין מונעת כול החלטה בעיניין, תלוי באינטרסים המתחלפים של ארה"ב כקלף מול העולם המוסלמי.

ככול שביבי נתניהו מטיב לתמרן וככול שהוא קוצר פה ושם הישגים טקטיים עדיין הוא מתפתל בתוך הכלוב שבונה לו אובאמה. כלוב שסורגיו הם שאיפה לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי אחרי ה 9/11. אף החלטה ואף מעשה של ממשלת ישראל מאז עליית אובאמה לשלטון בארה"ב לא היה פרי יוזמה ישראלית אלא תגובה למהלכים מרחיקי הלכת של הנשיא אובאמה. יש לישראל מוצא והוא ליזום מהלך משלה שיש בו רכיבים של התנתקות חד צדדית, מהלך של התכנסות למדינה יהודית דמוקרטית. למדנו מעזה שמהלך כזה הוא מסוכן – יתכן מאוד אבל המלכודת שתווה אובאמה מסוכנת פי מאה.