לפני יומיים, כאן בבלוג, במאמר שלי "המסכן והדלי" לא יחסתי לפגישת אובאמה נתניהו אלא משמעויות טקטיות. טענתי שהמדיניות הבסיסית של אובאמה לא השתנתה והיא – לפייס את העולם המוסלמי על חשבון ישראל. זה כנראה נכון אבל רק חלק מהתמונה. מעיון בפגישה, במה שפורסם עליה ותגובות לפגישה בתקשורת בארה"ב, באירופה ובעולם (מדגם זעיר יש לומר) יש כנראה לפגישה גם משמעויות אסטרטגיות ארוכות טווח קצת יותר מבחירות הביניים הקרובות בארה"ב. ראשית הסתבר שאובאמה סובל ממחסור חמור באשראי פוליטי בתוך ארה"ב פנימה. מקצת מהמצוקה הפוליטית שלו נובעת מהיחס לישראל. אבל היחס לישראל זה דבר שהכי קל לשנות. במחוזות בחירה מסוימים היחס לישראל הוא שובר שיוויון. לא בגלל היהודים אלא בגלל הלא יהודים, ביחוד אנשי המרכז המתנדנדים. לאובאמה ברור שלאחר הבחירות הקרובות הוא לא יהנה מהרוב המוחלט שיש לו גם בסנאט וגם בבית הנבחרים. הרוב בסנאט עלול, מבחינתו, להצטמצם והרוב בבית הניבחרים להימחק. המשמעות היא שאובאמה יאלץ להגיע לפשרות מסוימות עם הרפובליקנים. ישראל היא פשרה כזו ומשמעותה היכולת של הנשיא ללחוץ על ישראל תפגע בעתיד אם כי לא ברור עד כמה.
שנית, במישור מדיניות החוץ, מדיניות הפיוס כלפי המדינות המוסלמיות נחלה כישלון חרוץ. תורכיה שבה נשא אובאמה את נאומו המפייס הראשון כנשיא ארה"ב, ב 06/04/2009, התרחקה מאוד מארה"ב. היא אמנם לא מדינת אויב, הקשרים עם ארה"ב מורכבים ואמיצים אבל היא מדינה שכבר אין לסמוך עליה. היא פועלת נגד האינטרסים של ארה"ב ומסייעת באופן פעיל לאיראן להתחמק מהמצור הבין הלאומי המתהדק עליה. במידה רבה הקשרים עם תורכיה היו חשובים לארה"ב יותר מהיחסים עם ישראל. תורכיה מספק גישה מצויינת לעיראק, לאיראן ולאזור הנפיץ של הקווקז ויש הרבה סיבות להתחנף עליה אבל תורכיה זורמת לכיוון אחר.
מצרים, שבה נשא הנשיא את נאומו המפייס השני ב 04/06/2009, גולשת למאבק ירושה נוכח ההחמרה במצבו של הנשיא מובארק. בלי קשר וגם ללא מצבו של מובארק ציפתה מצרים מארה"ב למילים מפורשות והחלטיות בסוגיה האיראנית והיא אינה שותפה להנחה שפתרון הבעיה הפלשתינית יביא יציבות למזרח התיכון. כרגע אין שום התחממות ביחסים בין מצרים לארה"ב מעבר למה שהיה לפני נאום אובאמה. בעוד העימות עם איראן מתחמם אמורה ארה"ב, כבר בקרוב, להסיג את רוב כוחותיה מעיראק וזאת עוד בטרם הושגה שם יציבות פוליטית לאחר הבחירות מ 07/03/2010. פתאום מגלה ארה"ב שבמרח התיכון ההפכפך, עתיר משאבי הנפט, היא נשארה לבד ללא תומך אמיתי, כנה ויציב, חוץ מירדן, שלהבדיל מישראל אין לה אפילו מקצת מהיכולות של ישראל. כולם מסכימים שמעמדה של ארה"ב במזה"ת התדרדר מאוד בשנה האחרונה למרות הלחצים על ישראל. הפגישות התכופות בין הרמטכ"לים של ישראל וארה"ב מעידות שארה"ב מעוניינת להבטיח שישראל לא תשתגע ותפציץ את איראן ללא התרעה מוקדמת אבל הם נועדו גם להרחיב את כושר הפעולה של ארה"ב במזרח התיכון על בסיס היכולות הישראליות.
כושר הפעולה של ארה"ב במזה"ת נפגע מאוד עקב התפנית התורכית לאסלאם וניפגע עוד יותר כשארה"ב בעצמה פעלה להחלשת ישראל. כמעט כול הפרשנים שקראתי הסכימו שהלחץ של ארה"ב על ישראל פגע בה ובמעמדה חזרה, חלקם טוענים אפילו שבמידה משמעותית. אם יש שינוי בתפיסה של אובאמה היא שהוא מגלה לפתע שאין לארה"ב למעשה שום נכס אסטרטגי בר קימא, יציב ומדבר באותה טכנולוגיה ושפה חוץ מישראל. כן אובאמה האמין שישראל היא נטל ביחסיו עם העולם הערבי במזה"ת. עכשיו יש רבים בוושינגטון הטוענים שמדיניות הפיוס רק העלתה את סף התביעות הערביות אבל לא יצרה את תחושת השותפות עם ארה"ב. למעשה זה הכי טיבעי כי אין שום דבר משותף לארה"ב ולשאר מדינות ערב, לא במבנה המשטר, לא בהתנהגות הכלכלית, לא בפתיחות ואין להם שום חזון לחלוק עם ארה"ב.
טעיתי! כן יש שינוי אסטרטגי מסויים בארה"ב, ישראל הפכה מחדש לנכס, אמנם עדיין בערבון מוגבל. אולי דווקא תורכיה הסוררת היא זו שגרמה לארה"ב למידה של תהיות מה נשאר להם במזרח התיכון. עוד יתגלה שמשט השנאה לישראל דווקא פיקח עיני עיוורים בארה"ב ומעז יצא או יצא מתוק. אני קצת יותר אופטימי.
מחר נעסוק בהנהגה הכלכלית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה