שכר המינימום הוא בעיני המדד המרכזי למידה של האחריות החברתית שיש למדינה. זה לא רק שאלה של הגינות בסיסית כלפי מי שעובד קשה כול היום. שכר המינימום הוא גם החלופה העקרית לקיצבאות שמקבלים מי שנמצאים בתחתית הסולם. כרגע כדאי לחיות על קצבאות וזה לרעת המשק. הנושא מאוד מורכב ויש לו פנים רבות אבל מי שמייצג את הנושא הכי גרוע זה מי שמעלה אותו – אמיר פרץ. הוא היה הרי בעמדה, כמו עמיתו לשרלטנות דוד לווי, שהיה ביכולתו לשנות את הדברים באמת. אמיר פרץ צבר כוח פוליטי שהביאו למרכז הנהגת המדינה כנציג החלשים, הוא רכב על גל של מצוקה חברתית אמיתית או מדומה. כשהגיע לבסוף למקום שבו מחליטים החליט להיות שר הביטחון והשקיע את מרצו בעוד תקציבים לביטחון – בדיוק הנושא שנגדו נלחם כפוליטיקאי יעני "חברתי". אגב לטעמי הוא היה שר ביטחון טוב ומהשלישיה אולמרט, חלוץ והוא הוא היה היותר מפוקח, היותר זהיר, מי שהמליץ על מהלך קרקעי כבר בשלב הראשון ובעיקר, הוא היה יציב, לא כמו מחליפו אהוד ברק. אבל זה לא העיניין. הוא, כמו דוד לוי, בגד בבוחריו, אין מילה אחרת. כרגע הוא בונה על נאומים דמגוגיים ועל ההנחה ששכחנו. מי ששכח שיסתכל על עצמו עדיין בתחתית הסולם. בקיצור מצוקה ועוני אצל אמיר פרץ זה רק סולם להגיע לשררה, זה לא ממש אחריות. אני בעד ההצעה של עופר עייני להגיע לעסקת חבילה עם המעסיקים והממשלה שתתן שכר הוגן מינימלי לקשיי היום שבתחתית הסולם וממש נגד אמיר פרץ והדמגוגיה של עשירים נגד עניים – תזכרו הוא היה שם. כן לעופר עייני יש את הכוח לחולל שינוי קטן ולפחות כרגע יש לו גם את היושרה הנדרשת.
מעיניין לעיניין לנושא התקציב הדו שנתי. הארגונים החברתיים עתרו לבג"ץ (וקדימה) כי, לטענתם התקציב לא מאפשר תיקונים לאורך שנתיים מה שפוגע תמיד בחלשים. נכון, כול מה שנעשה תמיד פוגע בחלשים אבל מי שחומס את הקופה הכי הרבה ומי שניצל הכי טוב את דיוני התקציב הבלתי פוסקים לטובתם, פעם אחר פעם, זה החרדים. נדמה לי שמאזן הכולל דווקא כוח הסחטנות של החרדים קטן ולא זה של הארגונים החברתיים. תסתכלו על המשק הישראלי ביחס לשאר משקי העולם – מצבנו טוב למדי אם כי האויב של הטוב זה המצויין והאויב של המצויין זה המושלם.
ומכאן להנהגה כלכלית. גם אם יש הרבה טעמים לדחיית הצעת החוק לשכר מינימום יש בזה ביזיון ענק שהשרים מקבלים, כלאחר יד, תוספת של כ 3,000 לשכרם. נכון מדובר בסך הכול בכ 120,000 ש"ח בחודש שכמעט מחציתו חוזרת למדינה כמיסים. ואין להחלטה שום משמעות כלכלית אבל! וזה אבל ענק, יש לשרי המדינה מחוייבות מוסרית ורק שלא יספרו לנו שזה ממש בהתאם לתקשיר. זה נכון גם לחברי הכנסת. הצעתי בנושא להצמיד את שכר המינימום לשכר השרים. תמיד יהיה שכר המינימום 12.5% (שמינית) משכר השרים.
ביום ראשון נעסוק בפחדן (בריבוע)
הכותב מפריד בין "החלשים" הראויים לדעתו לסיוע , ולעומתם "החרדים" שכלפיהם הוא משתמש בביטוי "סחטנים".
השבמחקאך העובדה היא שהחרדים הם החלשים, הם השכבה העניה בקרב יהודי ארצנו, הם הדלים והאביונים. והמפלגות החרדיות הם למעשה "האירגונים החברתיים" הפועלים למען שיפור מצבם של משפחות המצוקה.
הכותב נסחף בתעמולה האנטישמית ויוצא נגד המגזר היהודי החלש והעני בחברה שלנו, "החומס" (כך בלשונו המשתלחת של הכותב) - את הקופה הציבורית.
כאשר כותבים בנושאי כלכלה, חשוב להשאיר את נושא השנאה המגזרית מחוץ לדיון, ולעסוק בנושא עצמו. דומני שהכותב שהיה סמל לכתיבה פובלציסטית מקורית ורעננה, הפך להיות מוסת וקרנפי כרבים משונאי היהדות והיהודים בעולמנו.