כאשר נחתם הסכם אוסלו, ב 13/09/1993, הכיל אחד מסעיפיו הסכמה מפורשת שארגונים פלשתינים שאינם מכירים בזכות הקיום של מדינת ישראל לא יוכלו להשתתף בבחירות. ההסכם נחם בנוכחות הנשיא קלינטון החתום כעד וכערב. השתנו העיתים והרוחות בוושינגטון וקונדוליסה רייס, שעסקה בקידום "הדמוקרטיה " הפלשתינית, השתכנעה שבלי השתתפות החמאס, שאינו מכיר בזכות הקיום של ישראל ובכלל בזכות היהודים להיות כאן, הבחירות אינן דמוקרטיות ממש והלגיטימציה לאבו מאזן, שלא היה לה ספק שהוא יהיה הזוכה הגדול של הבחירות, תיפגע. קונדוליסה רייס הפעילה על אריק שרון לחץ פיזי לא מתון עד שהתרצה. בבחירות, ב 15/01/2006 לקח החמאס 2/3 מהמושבים בפרלמנט, בקיץ 2007 הוא השתלט על עזה ומאז השלום הוא וירטואלי לגמרה כי בכול אופן מדובר בהסכם עם חצי מהעם הפלשתיני כשהחצי השני נחוש לטרפד אותו (בהנחה הקצת בעייתית שהחצי הראשון כן רוצה הסכם).
מכתב הנשיא בוש לראש ממשל ישראל אריק שרון, מ 14/04/2004, קבע מפורשות שהסכם עם הפלשתינים "חייב להביא בחשבון את השינויים והמציאות בשטח". על בסיס הבטחה נשיאותית זו בצעה ישראל שני מהלכים מרחיקי לכת מטעמה. היא ביצעה שת ההתנתקות החד צדדית מעזה והשתלבה בתהליך אנאפוליס. מ 12/2007. הפלשתינים אפילו לא העלו על דעתם להתנות שיחות ישירות עם ישראל בהפסקת הבניה בהתנחלויות מראש, בוודאי לא בגושים, בוודאי ובוודאי שלא במזרח ירושלים. המרץ הפלשתיני הופנה להשגת פיצוי מתאים בחילופי שטחים. למרות וויתוריו המפלגים של אהוד אולמרט, כפי שאבו מאזן חשף ברעיון לוושינגטון פוסט ב 25/04/2009, סירבו הפלשתינים להסכם.
העובדה שהמילה התנחלויות לא הופיעה במכתב הנשיא בוש אפשרה לארה"ב להתכחש להבטחה הנשיאותית של ג'ורג' בוש ולדרוש מישראל, כתנאי מוקדם לכול מו"מ, הקפאה מוחלטת של הבניה בהתנחלויות. שוב התכחשה ארה"ב למה שהיה צריך להיות מכובד על ידה עצמה. לאחר מו"מ הסכימה ישראל, ב 09/2009, להקפיא את הבניה בהתנחלויות לא כולל מזרח ירושלים כדי להתניע תהליך מוזר של "שיחות קירבה". המזכר אושר על ידי הנשיא אובאמה. הבניה במזרח ירושלים לא הפרה אף הבנה וארה"ב לא האשימה את ישראל בהפרת הבנות כול שהם אלא בהאשמה הנכונה אבל המוזרה של "העלבה". כול מה שסוכם ניזרק לפח וארה"ב הציבה דרישות חדשות שמיד העלו את רף הדרישות הערבי, הלהיטו את הרוחות בירושלים וכנראה יביאו עלינו גל אלימות כול שהוא.
בארה"ב מיהר דובר משרד החוץ לדרוש מישראל "להתחיל סוף סוף את תהליך השלום" כנראה על בסיס הדרישות החדשות של הילארי קלינטון. מכאן עולה השאלה מה ערך לאיזו הבטחה אמריקאית המופרת כשלא נוח לארה"ב למרות שישראל נטלה על עצמה סיכונים על בסיס ההבטחה. איזה תהליך אפשר לקיים ברצינות עם הפלשתינים כאשר ארה"ב מציבה כתנאי פתיחה לשיחות קירבה את הקו הירוק של 67 כקו הסיום. אפילו משפטן ממולח לא יכול להגיד שקווי 67 מביאים "בחשבון את השינויים והמציאות בשטח" מאז 67, כהבטחת בוש. ישראל חייבת להציג את הנתונים האלה לעם האמריקאי באמצעות ידידיה ולעמת את ארה"ב עם התחייבויותיה היא. יתכן שביבי שלנו לא הכי אמין, יתכן שהוא חלקלק ומתחמק אבל המציאות מוכיחה שהנהג השיכור נמצא בוושינגטון ולא בירושלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה