מקור לחלק גדול מהתסבוכות הצבאיות, המפלות והמבוכות המבצעיות בעולם הוא שיגרה ודפוס התנהגות קבוע וחוזר על עצמו. מהרגע שצד אחד מתמכר לשגרה הוא כחומר ביד היוצר בידי הצד השני היה ויחשוב ששעת הכושר הגיע. במה דברים אמורים בדפוס המסוכן והחוזר על עצמו של הפצצה לילית בעזה לאחר כול שיגור קסאם או פצצת מרגמה על ישראל. הפצצה היא תגובה נוחה כי היא ניתנת לביצוע במהירות ובסיכון מזערי. התגובה הישראלית בעזה לא נוגעת רק לשיטה אלא לשעה, בין חצות לשעות הבוקר, ליעדים שכוללים תמיד מנהרה או שניים ברפיח מתוך למעלה מ 1000, מפעל כזה או אחר שמשתתף ביצור הצבאי הפלשתיני בעזה, בדרך כלל איזה בית מלאכה עם מחרטה אחת או יותר, ואיזה מתקן מנהלי של החמאס. ההפצצה מתבצעת לאחר חצות כדי להמנע מפגיעה באנשים ועיקר מטרת ההפצצה, כמו במאות פעמים בעבר, היא קצת להרתיע את החמאס ובעיקר להראות לציבור בישראל ש"אנחנו מגיבים" תגובה שהיא למעשה כמעט חסרת ערך.היות והשיטה והמטרה חוזרים על עצמם באופן אוטומטי ואין בהם שום חידוש או הפתעה שמור לחמאס חופש התמרון כיצד להגיב. בדרך כלל התגובה היא להורות לפעילים לרדת למחתרת ולהמנע מגישה למתקני החמאס וכך שני הצדדים משחקים את משחק ה"כאילו". אבל לחמאס שמורות גם אפשרויות נוספות כיד הדימיון הטובה. היה ויחשוב שיש צורך לשבור את כללי המשחק החל ממלכודת נ"מ שבה יעשה שימוש במלאי טילי הנ"מ שכבר הוברחו לרצועה. איוש המתקנים של החמאס באוכלוסיה לא לוחמת כדי להעצים את השנאה והדה לגיטימציה לישראל במחיר הרוגים אזרחים משלהם ועוד שפע של רעיונות שאיני מעלה כאן מחמת שמץ של חשש שאולי אני מצייד את הצד השני בעוד רעיון יצירתי. כול עוד ישראל דבקה בשיגרתה זו החלטה פנימית של החמאס אם לשבור את כללי המשחק או להמשיך בהם לנוחיותם.
ישראל חייבת לכן לגוון את שיטות התגובה ואת מגוון המטרות כדי לייצר לחמאס כול פעם הפתעה חדשה שאינם מוכנים לה כשאנחנו ולא הם מכתיבים את כללי המשחק. כמובן שכדי לגוון את תגובת צה"ל צריך לעבור לחיסולים ממוקדים בעצימות מיזערית - צלפים למשל. צריך לקח שבויים שערכם גם כמקור מידע וגם כקלפי מיקוח לשיחרור גלעד שליט מצדיקים את ההשקעה. צריל לפשוט על מיתקנים ולהחרים מתוכם מסמכים וכול דבר בעל ערך מודיעיני וצריך להגיע ליעדים במנהרות מתחת לקרקע, בשחיה מהים, במסוקים מושתקים מהאוויר (יש דבר כזה "מסוק מושתק"), בצורה מסוערבת ובכול צורה שהדימיון והיצירתיות מאפשרים. העיקרון צריך להיות שאם החמאס מעזה יורה על ישראל הוא לעולם לא יוכל לדעת מה תהיה התגובה בעוצמתה, מי יפגע וכמה זה יעלה לו במודיעין, בשבויים או בבכירים מחוסלים. בדיוק ההיפך מהמצב הקיים שהוא יודע בדיוק מה יקרה.
כן יהיו גם כישלונות אבל אם שכחנו כי אז ראוי להזכיר שרק המעז זוכה.
קצת מהעולם
בארה"ב מועמדים לדין בימים אלה 12 חיילים מחטיבת נגמש"י הסטריקר (סוג של רכב קרבי) החמישית. חמש מתוכם חשודים שהרגו לפני כשנה אזרחים אפגנים ביודעם שהם אזרחים בקאנדהאר ולקחו מהם "מזכרות" הביתה. הכוונה לחלקי גוף כמו אצבעות או אוזניים. 7 חיילים נוספים הואשמו בידיעה, אי דיווח וטיוח. לפחות במיקרה אחד יש עדות ברורה שהחיילים הרגו "סתם אזרח תמים" בעיקר מפני שהוא היה לבד ולא היו עדים אפגנים למעשה חוץ מחברי החיילים ליחידה. בדקתי ככול יכולתי האם הסיקור התקשורתי העולמי למעשה התקרב או דמה לסיקור בפרשת תמונותיה האידיוטיות של עדן אברג'יל על רקע 2 עצירים פלשתינים כפותים ומכוסי עיניים. הבי.בי.סי שטרח לפרסם את תמונותיה של עידן אברגיל בדף השער לחדשות המזרח התיכון כמעט מתעלם מהפרשה האמריקאית. אל-ג'זירה ואל-ערבייה, באנגלית, שעשו מטעמים מעידן אברג'יל לא מזכירים את פרשת קנדאהאר בכלל והסי.אנ.אן רק בידיעה שולית. אז כן למרות עדן אברג'יל אנחנו, לעומת האמריקאים ושאר הצבאות הלוחמים באפגניסטן, עדיין יחסית צדיקים.
גיליתי את הבלוג שלך דרך האתר של גדי טאוב. אני שמח למצוא עוד מישהו ששייך למחנה שמצד אחד מבין שהכיבוש הוא לא טוב, אבל מצד שני מסתכל על המציאות בצורה רציונלית ואסארטגית, במקום לעוות את המציאות לטובת האידאלים (ימנים או שמאליים).
השבמחקמאד אהבתי את חלק ממה שכתבת בפוסטים אחרים, אבל אני לא בטוח שאני מסכים איתך פה.
החמאס יורה עלינו כי זה נותן לו רווח פוליטי-תדמיתי מבלי שהוא יצטרך לשלם מחיר שיקר מדי עבורו.
המטרה שלנו היא להגיע למצב שבו זה יהיה יקר מדי עבורו לירות.
הפגיעות האויריות של צה"ל זה מחיר שהוא מוכן לספוג.
מתקפה ישראלית כמו עופרת יצוקה היה עשוי להיחשב כמחיר יקר מדי עבורו (כפי מלחמת לבנון השנייה הייתה מחיר יקר מדי עבור החיזבאללה), אבל בין הדשדוש בעופרת יצוקה, גולדסטון ותהליך השלום המתחדש, החמאס מניח שידנו כבולות, ואין ביכולתנו לגבות ממנו מחיר יקר -- איום על שלטונו, אובדן כבוד, אובדן אדמה, אובדן לגיטימיות.
אבל האם מבצעים כמו שאתה מתאר אכן יהוו מחיר יקר מדי עבורו עד כדי כך שהוא יוותר עך היתרונות של ירי קסאמים? אני לא בטוח. אפילו אם חלק מהפעולות יצליחו, אני לא בטוח שהחמאס לא יצליח לבלוע את הפגיעה, להתרגל אליה, ואולי להפוך אותה נגדנו. ואם תתרחש תקלה יש סכנה שבסוף אנחנו נהיה אלה שיהיו מורתעים. (זה חבל שאנחנו לא מתמודדים עם כשלונות יותר טוב, אבל כדי להצדיק כישלון צריך להראות גם שלהצלחה יש ערך).
נראה לי שהדרך היחידה היא להפוך את הכבלים שכובלים אותנו והתדמית השלילית שלנו לנכס. אנחנו צריכים להודיע לאובמה, לגולדסטון, למובארכ, ולאבו מאזן שאנחו לא מעוניינים לתקוף בעזה, אבל אם המתקפות נגד ישראל לא יפסקו, אז לא תהיה לנו ברירה. אנחנו צריכים להתחיל להתכונן למתקפה מסיבית בצורה מאד פומבית. האחריות תעבור אליהם למנוע את המתקפה. הדפלומטיה תעבוד בשירותנו לשם שינוי. במקום לעצור אותנו בזמן מתקפה או לגנות אותנו אחריה, הם יוכלו למנוע את המתקפה. החמאס ירגיש לחץ. אנחנו ננצל את התדמית הרעה שלנו כדי להבהיר שאנחנו ולא מוכנים לספוג את המתקפות ולכן אותם גורמים לא יתייחסו אליהם כמשהו נסבל, כי הם יחששו ממה שנעשה. במקרה הטוב האיום יצליח כי הוא יראה אמין (להבדיל מאיומים כללים ומעורפלים שאנחו נוהגים להפיץ עכשיו). במקרה הרע נהיה שוב בנקודה שבה עלינו להשתמש בכח כדי להחזיר הרתעה, אבל דווקא האיומים יספקו לנו יותר גמישות, מאשר השיטה שבה אנחנ ומבליגים בשקט במשך זמן רב ואז מתפרצים באורך אימפולסיבי.
בסופו של דבר, אותם ישראלים שחושבים שעדיף נסיגה בלי שלום על המשך הכיבוש בלי שלום חייבים להוכיח שישראל יכולה להגן על עצמה בלי כיבוש. אחרת אין סיכוי לזכות באימון הציבור. השמאל שהעדיף לשקוע ברטוריקה של שלום תוך התעלמות מהבעיות או הסיכונים הבטחוניים כבר איבד את אימון הציבור.