למען הגילוי הנאות בתפיסותיי אני "קדימה". אני מאמין שהתיישבות יהודית מסיבית בלב אוכלוסייה ערבית תביא כלייה על מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. היאחזות בשכונות קצה ערביות של ירושלים כגון א-ראם ליד ש.ת קלנדיה בפאתי רמאללה (כן שניהם בתחום המוניציפאלי של ירושלים) בית חנינה ורכס השועפט, ג'בל מוכאבר וסוואחרה בדרום מערב העיר מחלישים את אחיזתנו בירושלים ושניהם ביחיד גוזרים עלינו דה-לגיטמציה בין לאומית הולכת וגוברת שעשויה, חס וחלילה, להגיע לממדי החרם הבין לאומי על דרום אפריקה. אני אחוז חרדה אמיתית מפני חידוש הבניה המסיבית בלב יהודה ושומרון, למרות שליבי עם המתנחלים, אבל אני גם חרד לריבונות ישראל. אין לי ספק שרוב מותחי הביקורת על ישראל אדישים לקיומה וחלקם אפילו שואפים בפועל לחיסולה. זירת המאבק שלי היא בחברה הישראלית. הקו האדום שלי הוא לקבל את מרותה של הממשלה הדמוקרטית הנבחרת, להמשיך בביקורת שלי ותמיד! לצדד בישראל נוכח ביקורת חיצונית מתוך אמונה שאת גורלנו כאן אנחנו צריכים להכריע בינינו ולא אף אינטרס חיצוני, מתנכר בדרך כלל. ציפי ליבני, מנהיגת קדימה ויו"ר האופוזיציה יכלה לעצב לנו ממשלה אחרת יותר קרובה לטעמי. היא בחרה לדחוק את הממשלה למה שהיא היום, ממולכדת בתוך עצמה וחסרת יכולת ליזום מהלכים אסטרטגיים, יתכן מתוך שאיפה לחזק את כוחה נוכח החולשה המובנת של הממשלה ונוכח הלחץ הבין לאומי הגובר שהשיתוק יוצר כלפי הממשלה. לציפי יש דילמה אמיתית עד היכן לחוכך כפיים בהנאה נוכח הסתבכות הממשלה ומאיזה רגע הסתבכות הממשלה עלולה לפגוע בריבונות ההחלטה של ישראל, באינטרסים הבסיסיים שלה ובהישרדותה.
הדרישה האולטימטיבית של שרת החוץ האמריקאית להקפיא כול בניה במזרח ירושלים, כולל גילה ורמת מנשה, למשך כול תקופת המו"מ עם הפלשתינים, שמניסיוננו ימשך עד אין סוף, סותרת הבנות קודמות עם הממשל האמריקאי, פוגעת בקונצנזוס, שגם קדימה שותפה לו, ומובילה אותנו בנתיב של מו"מ עקיף עם הפלשתינים כשארה"ב שומרת לעצמה להכתיב את כללי המשחק תוך כדי התהליך, כנראה בעיקר לרעת ישראל, ומשרטטת את הגבול הסופי עוד בטרם החל המו"מ. נראה לי שגם קדימה וציפי ליבני, למרות הסתייגותם מהממשלה, לא היו יכולים לקבל תנאים כאלה.
כראש אופוזיציה מצטיינת ציפי ליבני בעיקר בנאומים ארסיים נגד הממשלה, שהיא בסרבנותה עיצבה לנו ובמאבק כוחות ממולח ומוצלח בתוך קדימה אבל ללא עשייה אמיתית בכנסת. המשבר עם ארה"ב יכול להביא אותה גם לקדמת האחריות הלאומית לו הייתה מכריזה על תמיכה טוטאלית בממשלה בהקשר של המשבר הנוכחי סביב הבניה בירושלים, לו הייתה מודיעה שלמרות המחלוקת שלה עם הממשלה אין בכוונתה להיפגש עם בכירי ממשל בארה"ב כול עוד אינם מוכנים להיפגש עם ראש ממשלתה. לו אני ציפי ליבני הייתי מודיע לכול העולם ש"קדימה" מצטרפת באופן סמלי לחודש לקואליציה בלי תנאים מוקדמים. זה היה מחזק מאוד את ישראל ואת עמדת המיקוח שלה סביב ירושלים, זה היה מחזק את ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה אחראית ולאומית רלבנטית למרכז המפה הפוליטית ולא רק לשמאל המקצין. מהלך כזה היה מחזק את טיעוניה נגד הממשלה בנושא הליבה של מדינה יהודית דמוקרטית ומחזק את מעמדה בעולם כמי שגם לה יש קווים אדומים וחוט שידרה מוסרי.
לו אני ציפי ליבני – אבל מה לעשות אני לא ציפי.
ציפי וקדימה לא יכריעו דבר בעניין הפלסטיני. יש לי תחושה שהישראלים לא מבינים את מהות הסכסוך ביננו לבין הפלסטינים. אין לנו שום סכסווך על חלוקת הארץ, אלא על הבעלות על הארץ. לצערי גם אם ממשלת קדימה-שמאל תיסוג לגבולות 67' זה לא יסיים את הסכסוך, אלא יניע אותו מקו חזית חדש. אם נקבל את 'זכות השיבה' ולו בהיקף מצומצם, כי אז ההגירה הפלסטינית פנימה לתוך ישראל לא תוכל להיעצר ממש לפי התוכנית, כי "חבר מביא חבר", "אבא מביא בן", "דוד מביא את השכנה".... מספיק לראות בקטן את המודל של העליה האתיופית בה גבולות הגדרת 'מיהו יהודי אתיופי' נמתחים ומכילים עוד ועוד כאלה שרוצים לעזור את העוני באתיופיה ולהגר לישראל, והללו יביאו עוד ועוד ממשפחותיהם כשרשרת נצח שלא מסתיימת.
השבמחקעלינו לשכנע את עצמנו ואח"כ את העולם שוחר השלום שאנחנו צריכים פתרון אחר לסכסוך בין הפלסטינים ליהודים בארץ ישראל. אין טעם לעוד חלוקה על חלוקה שלא תסתיים לעולם (אח"כ הגליל והנגד ייקרעו מישראל כדי להימסר לערבייה). הארץ צריכה להתחלק ר ק לשתיים. נהר הירדן הוא הגבול בין שתי המדינות. כל הערבים יהיו אזרחי ירדן הפלסטינית ויבחרו לפרלמנט בעמאן, וכל היהודים יהיו אזרחי ישראל ויבחרו לכנסת בירושלים.
הערבים שימשיכו לגור בישראל יהיו במעמד 'תושב' ויהיו זכאים לכל הזכויות האזרחיות לקיומם התרבותי, דתי והכלכלי בכבוד. הם יוכלו לעסוק בכל מלאכות יומם, הם ישלמו מס למדינה בה הם גרים ויוכלו לרוץ למשרות ציבוריות, כמו להיבחר לראשות עיר. כך לגבי יהודים שיגורו בעמאן.
ישראל תשמור על הזכויות הדתיות והתרבותיות של הפלסטינים וכלל המוסלמים בשיטחה. הואקף ימשיך לנהל יומיומית את הר הבית במסגרת ההרשאות והתיאומים עם משרד הדתות.
זוהי צריכה להיות הקונספציה הנכונה, בה אין שום שינוי מהפכני במעמד האישי של האזרחים משני הצדדים, אבל מהבחינה הלאומית אנחנו מציירים קו הפרדה ברור שיקל על המשך החיים יחד או המאבק נגד.
ברצוני להזכיר שירדן גם היא פלסטין, גם בעיניים ערביות. אש"פ וערפאת ניסו בין 1968 ל-1974 להשתלט על ירדן, להקים שם מדינה שתהיה בסיס להמשך המלחמה נגד קיומה של ישראל. בספטמבר השחור 1970 הוא אפילו הוכה לאחר ניסיון ממשי ומקיף להשיג הכרעה. המלך ההאשמי-סעודי שולט על רוב פלסטיני בממלכתו. למרות הסימפטיה לאביו, עצם קיום בית המלוכה בירדן מהווה מכשול לתהליך טיבעי של פלסטיניזציה של ירדן. לכן הממלכה ההאשמית אינה דמוקרטית, השלטון לא מאשר לכל הרשימות הפוליטיות להתמודד לפרלמנט, והמלך שומר לזכותו כוח חוקי לפסול החלטות פרלמט שאינן נוחות לו. לכן בירדן גדל רוב פלסטיני מדוכא, שוחר מלחמה נגד ישראל ומסוכן למלך. אם הפלסטינים יפילו את המלך וישלטו בירדן, היא תממש את היותה פלסטינית באופן טיבעי. ואז תקום למעשה ממשלה פלסטינית שתנהל מדינה פלסטינית. עם הישות הפלסטינית הזאת על ישראל יהיה להסכים על פשרה או לחילופין להמשיך את המלחמה מהמצב החדש. בשני המקרים, המצב החדש הזה יהיה נוח הרבה לישראל, מאחר שכבר תהיה קיימת יישות פלסטינית מחץ לגבולות המריבה והסכסוך, שבתנאים קיצוניים של מלחמה וטרור תוכל ישראל לגרש את כל משפחות הטרור ממערב ארץ ישראל למזרחה, למדינתם הלאומית.
לדעתי, זהו הפתרון המעשי היחידי הקיים היום וההגעה אליו היא יחסית פשוטה, כאשר רק קיומו של בית המלוכה ההאשמית עומד למכשול. לחץ אמריקאי על עבדאללה או מהפיכה פלסטינית בירדן, יוכלו להסיר את המכשול הזה בדרך לשלום או להמשך המלחמה בתנאים טובים יותר עבורנו.
את כל זה ציפי לבני לא חושב.