כבר לא ציונים

הרבה אנשים, גם כאלו האוחזים בדעות קיצוניות בשוליים הפוליטיים, מאמינים שהם פועלים לטובת עם ישראל. רבים מאנשי השמאל המתייצבים לכול הפגנה פלשתינית בבלעין, סכנין או שייח ג'ראח מאמינים שישראל בגבולות 1967, שאינה שולטת בעם הערבי ושמקיימת יחס יותר הוגן ושווה לערביי ישראל פועלים, בסופו של יום, למדינה טובה יותר החיה בשלום עם שכניה. רבים מהמתנחלים מהימין המתיישבים על כול גבעה רעננה מאמינים שבמעשיהם הם מבססים מדינה חזקה יותר, בטוחה יותר וטובה יותר במרחב עוין השוחר להשמידנו. היכן הגבול בין מי שעדיין חולמים על ישראל טובה יותר למי שמנתקים עצמם מהמדינה, מהחזון שלה להיות כמדינה בין כול העמים?

לטעמי הגבול הוא זכות ההגדרה העצמית שלנו, כיהודים, אבל גם של שכננו הערבים. מי שמאמין בזכות ההגדרה העצמית מאמין בסופו של דבר בצורך להתפשר למעננו ולמענם ובהגשמת החלום הציוני של מדינה יהודית החיה בשלום עם שכניה הערבים תוך כבוד הדדי. גם אם כרגע החלום הזה רחוק ולא מעשי הוא מגדיר את המטרה, את זכויותינו כיהודים, כאן על הקרקע, ואת המודעות שיש כאן גם ערבים וגם להם זכויות כאן בארץ ישראל. הרי כול מהות הציונות היא להגשים חלומות שבתחילת הדרך נראים כהזיות של אוכלי פטריות.

הימין הקיצוני שולל את זכות ההגדרה העצמית מהערבים, השמאל הקיצוני שולל אותה מיהודים ובעיני שניהם טרפה.

ממש לפני ההפגנה בשייח ג'ראח פרצה מחלוקת בין המשתתפים. כמה יהודים, שעדיין חשבו עצמם ציונים, רצו להניף בהפגנה גם את דגלי ישראל. הרי חלק מהשלטים בהפגנה נשאו את הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אובים". הרי ההפגנה הייתה אמורה לייצג שותפות במאבק וכבוד הדדי בין שני העמים. ההפגנה לא הייתה אמורה להיות נגד זכות הקיום של ישראל אלא בעד זכות הפלשתינים למדינה משלהם, לא במקום אלא לצד ישראל. גם אלו מבין המפגינים שכבר וויתרו על זכותם של היהודים למדינה קראו, לפחות מהפה לחוץ, למדינה דו לאומית שבה יחיו שני עמים, לכול אחד מהם זהות ויחוד משלו, בשותפות ואחווה במדינה אחת – חלום ישראתין של מועמר קדאפי. גם הם לא קוראים לביטול המרכיב היהודי במדינה דו לאומית.

והנה התברר שהשותפים "שמסרבים להיות אויבים" מסרבים לכול ביטוי יהודי בהפגנה, כולל הנפת דגלי ישראל לצד דגלי פלשתין כביטוי לאפשרות, בכול אופן לחיות ביחד. הסירוב הפלשתיני היה מוחלט והיהודים קיבלו את התנאי. אף זכר לשותפות יהודית ערבית לא נישא ברמה למעט כמה מהמשתתפים שדיברו עברית סלנגית תקנית והגדירו את עצמם כישראלים.

יש שיאמרו שמדובר סך הכול בסמליות ריקה מתוכן. אכן מדובר בסמליות אבל כזו שמייצגת תוכן. הפלשתינים לא מקבלים מאבק משותף שיש בו, בסופו של יום, גם איזו הכרה שיש ליהודים איזו זכות או נחלה כאן. לדידם המאבק הוא רק על דגל פלשתין ומי שרוצה להצטרף יכול להצטרף למאבק של פלשתין נגד ישראל. ההפגנה, למרות שהתקיימה בשייח ג'ראח לא עסקה בישוב היהודי המקומי ובמשפחות הפלשתיניות שפונו. ההפגנה עסקה בדה לגיטמציה של היהודים כאן בארץ ישראל, באופן טבעי בדה לגיטמציה של הסמליות היהודית מבית מדרשו של השייח ראיד צאלח. אלה מהשמאל שהשתתפו בהפגנה, אפילו טעמיהם זכים וטהורים, כבר לא נאבקו למען מדינת ישראל טובה יותר, צודקת יותר וקטנה יותר להבנתם. הם השתתפו במאבק לחיסולה וסילוקה מכאן – מתחיל בדגלים. יכול להיות שחלקם עדיין חושבים שהם ציונים אבל הם כבר לא.