חדשות לבקרים אנחנו מוצפים בנתוני חינוך סטטיסטיים שבדרך כלל לא מחמיאים לישראל. בחינות מייצ"ב מכל סוג שהוא שעל פיהן אנחנו מפגרים במתמטיקה מול מישהו אחר בעולם או בהבנת הניקרא מול מובילים אחרים. הנתונים כניראה נכונים השאלה היא האם הם באמת רלבנטיים.
מחקר שנערך בארה"ב ועקב אחרי כ 170 בוגרי תיכון של אחד מבתי הספר של ניו יורק לאורך 20 שנה ושתוצאותיו פורסמו לפני כחודש בארה"ב בכל מיני מגזינים על חינוך ומדע מצא שהתכונה הכי חשובה להצלחה בכל תחום שאדם בוחר לעצמו אינה השליטה במתמטיקה, אוריינות מיוחדת או שאר נתונים שניבדקים בבחינות השוואתיות בעולם אלא חריצות והתמדה. הייתי מוסיף לכך גם יצירתיות למרות שלא קראתי מחקר על השפעת היצירתיות על הצלחת היצירתיים דווקא.
באופן הפוך כאילו לכל ההשוואות המדכאות על מצב החינוך בארץ ישראל מובילה בפער גדול, יחסית לגדולה ומספר תושביה, במדדים מסויימים אפילו באופן מוחלט, בחידושים, המצאות, פטנטים, מחקרים ופירסומים מדעיים, בהייטק (גם במדדים מוחלטים ולא יחסיים) ואחת משלושת המדינות עם אחוז המשכילים האקדמאים מכלל האוכלוסיה במדינה למרות שרבים עלו מארצות שאפילו קרוא וכתוב אינם מובנים מעליהם. מה שמעיד שאין ממש חשיבות להשוואת הידע במתמטיקה בכיתה ח' לידע של תלמיד דרום קוריאני או יפני או לשליטה בהיסטוריה של תלמיד אירופאי. גם הצפיפות היחסית בכיתות אינה, בסופו של יום, מרכיב משמעותי בתוצר הסופי של החינוך הישראלי.
אחת הבעיות הבסיסיות בתרבות החינוך המערבי העכשווי, לאו דווקא בבתי הספר אלא בכלל בתחום המשפחה, הפעילות מחוץ למערכת החינוך במועדונים, תנועות נוער, התנדבות חברתית וטיולים סובלת קשה מגישה צרת טווח של סיפוקים מידיים, חופש בחירה מופלג מול חוסר אחריות מדאיג - אדגיש שאין בעיה עם חופש בחירה עם צמודה לו גם תביעה אולטימטיבית לאחריות על הבחירה, תרבות פאבים שמחליפה תרבות של תנועות נוער ומערכת ביטויים כמו "בא לי" או "לא בא לי", "כי ככה מתחשק לי" וכדומה שמחליפה את הצורך בהנמקה דחוקה ככל שתהיה. מכל רכיבי החינוך אנחנו שמים דגש, מגיל המטרנה והמוצץ על כביכול"החוכמה" של הילד ולא על ההתמדה, המסירות והאחריות שישרתו אותו בעתיד גם ברכישת ידע, גם בגיבוש רצונותיו וגם בהשגתם נוכח קשיים שהחיים תמיד מזמנים.
החברה הישראלית סובלת מכל מה שסובלת תרבות החינוך המערבי בעולם. סיפוקים מידיים, חוסר אחריות וכתוצאה השתכרות החל מגיל צעיר יחסית, סכינאות קוטלת חיים, התבגרות וכניסה לנטל העול והאחריות בשלב מאוחר יותר והתמקדות באני וב"בא לי" שבאה, כמובן הכל בממוצעים סטטיסטיים, על חשבון השקעה בילדים ובחינוכם לא במונחים של כסף וחוגי "העשרה" אלא במונחים של תשומת לב, דוגמא אישית וזמן איכות.
כפי שכבר ברור מבחני המייצ"ב המטפוריים לא יכולים באמת להצביע על מידת ההצלחה וארגז הכלים שהתלמיד לוקח איתו לחיים. זה נימצא לא בתחום הלימוד אלא החינוך כסט של כללי התנהגות אישיים.
למה ישראל בכל אופן מצליחה, יחסית, למרות שתלמידיה דווקא ניכשלים פעם אחר פעם בהשוואות הבינ"ל. ראשית יש באוכלוסיה הישראלית מרכיב של תלמידי ישיבה, בין אם מדובר בבוגרי ישיבות הסדר או ישיבות "ליטאיות" מחמירות יותר. הלימודים עצמם אולי מכשירים מעט לחיים המודרניים אבל צורת הלימוד הדורשת התמדה, נחישות ומידה של שליטה עצמית כן מכשירה אותם להתמודד עם העתיד והלימוד הישיבתי בכלל כן מכשיר את תלמידי הישיבות לכל סוגיהם להתמודד עם מידע חדש, להבין אותו ולישם אותו. מי שמנסה לעשות קשר בין סוגיית "שור מועד" לצרכי החיים המודרנים צריך לזכור שאין גם קשר בין ביאליק, היסטוריה , ואפילו מתמטיקה לחיים עצמם - מה שחשוב באמת זה היכולת ללמוד, להבין, להתמקד ולהתמיד בנחישות מול כל סוגיה או בעיה שהחיים מזמנים בעבודה, במשפחה ובכלל. הסיבה השניה היא השרות הצבאי - חלק גדול מאד מהמתגייסים לצבא, לא כולם, עוברים בצבא תהליך של התבגרות, יכולת לרסן סיפוקים מידיים וסוג של התמדה וככל שהיחידה קשה יותר ותובענית יותר כך תהליך התבגרות העצמית, ההתמודדות עם קשיים וההתמדה הנירכשת עמוקים יותר. יש המדברים בישראל על "צבא מיקצועי" של משרתי קבע. אני סובר שההצעה לא ישימה לישראל מטעמים ביטחוניים מהותיים אבל ישראל כמדינה יצירתית עם מרכיב גדול של צעירים שלמדו לדחות סיפוקים מידיים, להתמודד עם קשיים ולהתמיד ולהכיר גם את הגבולות של עצמם הם נכס כלכלי וחברתי שאין שיעור לו. גם לעולם הישיבות וגם לשרות הצבאי יש ערך מוסף גדול בחברה הישראלית וצריך לשמור עליהם. לעומת זאת אין שום חשיבות לעתיד המדינה או לעתיד האישי של אזרחיה אם הצלחנו יותר או פחות במבחני השוואה בינ"ל. בכלל איך באמת אפשר להשוות קוריאני לדני, לרוסי או לדרום סודני?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה