תקופת האבן

ביום ראשון האחרון קיבלתי טלפון מהמועצה לשלום וביטחון, מועצה של אנשי ביטחון לשעבר בעלת נטיה שמאלית מתונה המנסה לקדם יוזמות שלום ביננו לפלשתינים. אנחנו "אירגוני השלום", אמר לי הדובר, מתכננים למחר בערב אירועי "שולחן עגול" במקומות ציבוריים בערים שונות בארץ כדי לדון בצעדים שעל ישראל לינקוט לקראת ביקורו של שר החוץ ג'ון קרי בישראל בסוף השבוע בין השאר "כדי שלא יאשימו אותנו" במיקרה והיוזמה תיכשל- הוא ביקש את השתתפותי בעיר הקרובה למקום מגורי קריית שמונה למרות שאני גר ליד מעלות ועכו, צפת, כרמיאל ונהריה קרובות אלי הרבה יותר. אודה שהניסוח הכעיס אותי.

לא רק שהתובנה מהשיחות נישארה מתקופת הסכם אוסלו, להזכירכם לפני עשרים שנה, השיח היה בעיני ארכאי בצורה מדאיגה. "אירגוני השלום" נועדו לחלק את הציבור לאוהב שלום, אולי אפילו יותר מהמיפעל הציוני, ולשונא שלום שרעיון השלום בכלל הוא לצנינים בעיניו, מין שונא ערבים שמאוהב במילחמה - בקיצור בני אור נגד בני חושך. הטיעון "כדי שלא יאשימו אותנו" כבר הועלה אלפי פעמים מאז הסכם אוסלו, אולי עשרות אלפי פעמים, הוא וודאי טיעון חשוב - חשוב אבל לא מרכזי. הרי יש בשמאל האירופי רבים המאשימים את ישראל על עצם קיומה- נכון ש"האביב הערבי" דחק אותם לפינה והם נישמעים קצת אידיוטים היום אבל השינאה למדינת ישראל וודאי מקננת מחכה לשעתה. נוצר צורך דחוף לעדכן את "המועצה לשלום וביטחון" ושאר "אירגוני השלום" בכמה עובדות בסיסיות בעולמנו העכשווי.

א. אבו מאזן ניבחר לאחרונה בינואר 2006 ליו"ר הרשות הפלשתינית. זה מעל לשלש שנים הוא יו"ר הרשות מכוח התנופה, ללא בחירות ולמעשה כדיקטטור מתון שכוחו האמיתי כמייצג הפלשתינים בגדה או בכלל ממש לא ברור. משטרו נחשב בעיני הפלשתינים בגדה כמושחת ויש רגלים לסברה שרק מעטפת המגן הישראלית מצילה אותו מגורלם של רוב הדיקטטורים הערביים באזורנו.

ב. גם בהנחה המקילה שהוא עדיין מייצג את הגדה המערבית - רצועת עזה נימצאת תחת שילטון החמאס, הארגון חוזר ומצהיר שמטרתו אינה שלום אלא חיסול ישראל ושחרור השטחים מהנהר ועד הים. רוב הפלשתינים בשטחי ירדן ומצרים שלפני 67 גרים ברצועת עזה והיחס כרגע הוא 60% ברצועה (כמיליון וחצי) ו 40% בגדה (כמיליון פלשתינים) כולל מזרח ירושלים.

ג. אחת התופעות המובהקות של האביב הערבי שבמדינות הלאום הערביות שהוקמו מכוח המורשת הקולוניאלית של מעצמות המערב - עיראק, סוריה, לבנון ולוב נידחקת הזהות הלאומית המלאכותית בפני הזהות המוסלמית הרחבה יותר ובפני הזהות העדתית והשיבטית המקומית. התהליך פוסח בצורה חלקית על הפלשתינים בגדה בזכות ישראל אך זו גם הסיבה למה החמאס, בעל הזהות הדתית המובחנת והמובהקת, לא מוכן לשום פשרה באשר לעצם קיומה של ישראל. אם הגדה עדיין תחת שליטתו של אבו מאזן הרי בציבור יש רוב מוחלט, גם בהשפעת האביב הערבי, לדעות שהחמאס מייצג. יתר על כן חזקה על החמאס שיעשה כל שביכולתו לשבש כל תהליך שיש בו משום הכרה, ולו עקיפה, בקיומה של ישראל.

ד. עובדתית מספר ההרוגים מקרב האוכלוסיה בישראל בימי יצחק רבין מאז הסכם אוסלו, ימי שמעון פרס, ימי ממשלו של אהוד ברק ופרוץ האינתיפדה השניה, ימי ממשלו של אהוד אולמרט, האיש שעשה את הוויתורים הגדולים מכולם, מגיע לכדי 330 הרוגים ישראלים, עולים בעשר מונים על מספר הניפגעים הישראלים בתקופת ממשלו של בנימין נתניהו - כדי 30 הרוגים כולל 14 ממהומות הכותל ב ספטמבר 1996. רק שבנימין נתניהו היה ראש ממשלת ישראל יותר זמן מכל מי שהזכרתי למעלה ביחד ובמצטבר. נכון שאפשר לטעון נגד בנימין נתניהו שהוא לא מייצר "אופק מדיני", שמצבנו הבינ"ל הורע ולא השתפר (תלוי במתבונן) אבל אי אפשר לברוח מהמסקנה שהשלום כתהליך לא ממש הביא שלום, ביטחון או רוגע - ההיפך הוא הנכון.

ה. בשנת 1993 וחתימת הסכם אוסלו בספטמבר אותה שנה התגוררו בשטחי יו"ש, לא כולל מזרח ירושלים, כ 110 אלף יהודים. ב 2011 נמנה נספרם כדי 324 אלף ועד היום מספרם כניראה כבר עבר את ה 380 אלף. יתר על כן לא מדובר רק במספרים אלא גם בעיבוי משמעותי של מתיישבים מחוץ לגושי ההתיישבות ועיבוי ישובים למידה ושיעור שכל רעיון לפנות אפילו כדי רק 20% מהמתיישבים, כדי 70 אלף בני אדם, הוא מעל ליכולת הכלכלית, הפוליטית, הנפשית והציבורית של עם ישראל. הפתרון של שתי מדינות לשני עמים עדיין אפשרי אבל לא על בסיס גבולות 67 אלא על בסיס אחר לגמרי - למעשה על בסיס תמונת המצב הקיימת פחות או יותר היום.

ו. כדי להשיג מטרה כלשהי בכל תחום שהוא צריך שלשה דברים:1. - הגדרה ברורה של המטרה, 2. - נחישות ו 3. - זמן. תהליכי השלום המתמשכים והחוזרים על עצמם יצרו בעצם את מסגרת הזמן שאפשרה למתיישבים ביו"ש, שיש להם גם מטרה וגם נחישות, להגיע להיכן שהגיעו. אני מניח שיש להם הרבה סיבות להודות למחנה השלום שגרר את ישראל פעם אחר פעם למבוי סתום וייצר את מסגרת הזמן הקריטית לקידום מפעל ההתנחלות.

ז. התהליכים היחידים ששינו את המציאות בשטח מאז הסכם אוסלו ב 1993 הם אלו שנעשו כהחלטה חד צדדית של ממשלת ישראל. למרות מלחמת לבנון השניה ולמרות הירי על עוטף עזה, שהחל הרבה זמן לפני ההתנתקות ב 2005, בראיה אחורה ישראל התנתקה מהעול של החזקת עוד אוגדה מוקטנת באופן קבוע בלבנון ומחיר הדמים הקבוע שנילווה אליה, והמשמעות הדמוגרפית של שליטה על כ 1.5 מיליון פלשתינים. אני טוען ביחרצות שהמצב הביטחוני האסטרטגי לא הורע באמת לא בחזית הלבנונית ולא בעוטף עזה אבל הנושא בהחלט נתון לוויכוח.

לסיכום - מי שבאמת רוצה לחשוב מחוץ לקופסה ועדיין שואף למדינה יהודית דמוקרטית, גם על חשבון אהבת השלום הנאצלה של ימות המשיח, לא יכול לברוח מהמסקנה שלמסגרת הזמן שתהליכי השלום מייצרים יש חשיבות קריטית ומשקל משלהם והזמן מנוצל הכי טוב עד ידי מי שנחוש, יש לו מטרה ברורה וחזונו לא תלוי באחרים כמו שהשלום למשל שתלוי גם בפלשתינים. המציאות לא ניסחפה אחרי מתיישבי יו"ש רק כשישראל הייתה נחושה לעשות דברים חד צדדית ולא תלוי בפלשתינים, בסורים או בחיזבאללה. ובאשר לפתרון שעדיין אפשר ליישם בשטח אני מפנה אותכם ל'צומוד' ו'הפליטות' - פרק ב'.

מי שמחפש מאובנים יכול עדיין למצוא והרבה במועצה לשלום וביטחון.