מוסר מלחמתי

אמיר בוחבוט בטורו "קצין איסוף" באתר וואלה ביום שישי האחרון עסק בהפיכת הזירה המישפטית לחלק מזירת הלחימה ובסוגיית ה"מוסריות" של חיילי צה"ל. הוא מקבל שביחס לצבא ארה"ב, למשל, צה"ל הוא אכן מאד מוסרי בהקפדה על דיני המילחמה ובניסיון שלא לפגוע בחפים מפשע או לגרום נזק מיותר ללא מעורבים במהלך הלחימה. יחד אם זאת הוא טען שישראל עדיין מפגרת, בהקשר הזה, אחרי אמות המידה המקובלות בצבא הבריטי המעמיד לדין פלילי חיילים שלא הקפידו בישום אמות המידה המוסריות של הצבא. אוסיף שאני מעריץ גדול של הצבא הבריטי ככוח הלחימה האיכותי ביותר הקיים היום בעולם.

ברצוני לעסוק בשאלת מוסריות הצבא. למוסר הצבאי צריכים להיות שלש ממדים, הצדקת המילחמה עצמה, ההקפדה על מה שניקרא "טוהר הנשק" והתוצאה המעשית בשטח. מאז 1948, לא כולל מלחמת השחרור, יצא צה"ל לחמש מלחמות, לשש מיני מלחמות או מיבצעים גדולים (ליטני, דין וחשבון, ענבי זעם, חומת מגן, עופרת יצוקה ועמוד ענן) ולאין סוף מיבצעים גדולים וקטנים. אין ספק שיש מחלוקת על חלק מהמלחמות, יתכן שבהתנהלות אחרת הייה אפשר למנוע את מלחמת לבנון הראשונה, אולי את מלחמת יום הכיפורים ואולי את מיבצע קדש ב 1956. אין ספק שהיו המון טעויות וחלק מהביקורת לפני או אחרי מעשה נכונה - מצד שני כל מלחמות ישראל היו נגד אויב ששלל את עצם קיומה מלכתחילה, אולי בהסתייגות מסויימת ממלחמת יום הכיפורים (שהיא עצמה ניגררת של המאמץ הערבי המאוחד האחרון להשמיד את ישראל - מלחמת ששת הימים), כולם התנהלו על גבולותינו במרחב עוין לעצם קיומנו, בכל המלחמות הייתה האוכלוסייה בעורף מעורבת במלחמה באמצעות גיוס מילואים ומשאבים (שיירות רכבי תנובה במיבצע קדש למשל), בדאגה לבנים הרבים שבחזית, בשיבוש שיגרת החיים הרגילה ובשני בעשורים האחרונים גם במחיר ממשי גבוה בחיים שניגבה מאזרחי המדינה. בריטניה הייתה מעורבת מאז 1948 ב 7 מלחמות ובמיספר עצום של מיבצעים מיוחדים. כל המילחמות היו נגד אויב שאין לו דבר נגד עצם קיומה של הממלכה הבריטית, בריטניה השתתפה בהם כחברת ברית כל שהיא, להגן על אינטרסים אימפריאלים ובין לאומיים ולהכתיב לעמים אחרים ערכים שאינם שלהם כגון "דמוקרטיה". כל המלחמות התנהלו רחוק באלפי ק"מ מהבית והשפעתם על האזרח הבריטי בשיגרת יומו הייתה מיזערית או לא קיימת בכלל (להוציא הפיגוע ברכבות התחתיות של לונדון ביולי 2005). בריטניה לא לחמה מ 1948 אפילו מלחמה אחת  כתגובה להתקפה כל שהיא עליה עצמה, שההפסד בה היה יכול להביא להשמדת ישובים בבריטניה או את בריטניה עצמה, חיסול חלק מאוכלוסייתה וגירוש של חלק גדול אחר ולמרות שהיא הפסידה או סיימה בתיקו את רוב מלחמותיה (חוץ ממלחמת פוקלנד ב 1982) לא ניגרע דבר משיגרת אזרחי בריטניה. החיילים, אנשי קבע מיקצועיים, השרו דאגה חזקה רק על קרוביהם, היתר בדרך כלל אפילו לא הכירו משהו ששירת בצבא. ההתנהלות הקפדנית של הצבא הבריטי בשדה הקרב אינה מכשירה את השימוש "הקולוניאלי" והאימפריאלי של הצבא הבריטי במלחמות שכולם מלחמות ברירה ואינה הופכת אותו למוסרי.

באשר לתוצאות, מספר הניפגעים האזרחיים בזירות הפעילות של צבא בריטניה בעיראק ואפגניסטן ניבלעים בסך נתוני המלחמה של כוחות הקואליציה בעיראק או כוחות נאט"ו באפגניסטן. הנתונים מקרב פלוג'ה בעיראק, בו השתתפו גם יחידות בריטיות, ממחוז בצרה שהיה בשליטה בריטית או ממחוז הלמנד באפגניסטן, שם שוהה הצבא הבריטי , אינם מעידים שהבריטים אכן מצליחים יותר מצה"ל להימנע מפגיעה באזרחים חפים מפשע. זה נכון שהם מאד משתדלים אבל כך גם אנו.

איני רוצה לקבוע מסמרות מי "הכי מוסרי" בעולם אבל כמו הרבה דוגמאות היסטוריות מוסר זה נושא מורכב והדוגמאות ממש לא מקבילות.