הרכבת לאילת

לקראת אישור תוואי הרכבת לאילת השבוע, שאני רואה בו כורך אסטרטגי, מתחילה, כנהוג במקומותינו, עונת הספינים. החברה להגנת הטבע מערערת על חלק מהתוואי מנימוקים שונים ובעיקר מפני שהיא מעדיפה מינהרות, על פי הצעתה, מגשרים. המחלוקת לגיטימית וגם דעתי העקרונית היא שבהינתן מצב הביטחון של ישראל מינהרות עדיפות על גשרים, האם זה לטובת התוואי, כמה זה מייקר באמת וכמה זה מעכב אין לי מושג ולכן לא אביע דעתי על התוואי עצמו. הטענה השניה נגד הרכבת היא שהיא "לא כלכלית".

יש בעולם שתי גישות לסלילת רכבות. הגישה הראשונה, ניקרא לה הגישה "הצרה", בודקת את העלות, את קהל הלקוחות הקיים והפוטנציאלי וההכנסות הצפויות ומחליטה אם הרכבת תביא רווח לסולליה. לפי הגישה הזו רכבת עונה על צרכי השוק. הגישה השניה, הגישה "הרחבה", מתייחסת לרכבת הרבה מעבר לרכבת עצמה, היא מתייחסת לפיתוח שרכבת מביאה איתה לכל מקום, לפריסה הדמוגרפית שרכבת מחוללת ולאפשרויות החדשות שרכבת יוצרת למשק גם אם הפעילות הזו אינה מתועלת דווקא דרך קופת הרכבת עצמה. את המערב של ארה"ב ישבו באמצעות פריסת רכבות שהקדימה את הצורך הספציפי ברכבת וסייעה לנדידת ההמונים בחצי השני של המאה ה 19 מהמזרח למערב. גרמניה התחילה באותה תקופה לרשת את ארצה ברכבות והתוצאה הייתה סידרה של ניצחונות בשדה הקרב נגד אוסטריה ב 1866, נגד צרפת ב 1970, איחוד של גרמניה ב 1971 ולקראת מלחמת העולם הראשונה ב 1914, השיגה הכלכלה הגרמנית את זו של בריטניה הגדולה, אז המעצמה הכלכלית מס' 1 בעולם. רוסיה נהגה בשיטה הפוכה, היא סללה רכבות רק כשנוצר הצורך האסטרטגי או הכלכלי והתוצאה שרשת הרכבות הרוסית לא שימשה כזרז משמעותי בפריסת העוצמה הכלכלית, להבדיל מהצבאית, של רוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה (ערב מלחמת העולם הראשונה הייתה הכלכלה הרוסית במקום שביעי בעולם, היום היא במקום השמיני או התשיעי).

לכן יתכן מאד, לפי הגישה החשבונאית הצרה, שמכירת שרותי הרכבת, נוסעים ומשאות, לעולם לא תכסה לגמרי את עלות הרכבת לאילת, כ 30 מיליארד שקל, ואת התחזוקה השוטפת והפרויקט יצא כביכול הפסדי. מצד שני הצמיחה הצפויה בתל"ג (תוצר לאומי גולמי), בפריסה הדמוגרפית, בלחץ על מחירי הדיור במרכז, נושא כל כך אופנתי היום, בפיתוח תעשיות מקומיות ותיירות מידברית מקומית, בסיוע בתהליך הצולע תמיד, של התמזגות הבדואים במירקם הכלכלי הישראלי ובחיזוק ישובי הנגב והרחבת הפריסה שלהם כדי לממש יותר את ריבונותינו על הנגב, כל הדברים האלה כניראה לא יעברו דרך קופת הרכבת אלא בחלקם אבל יעשירו את המשק הלאומי לקראת המטרה שהיא ברת הישג, להפוך לאחת מעשר הכלכלות המתקדמות בעולם. צרי לי להגיד שרק רואה חשבון צר אופק יכול באמת לטעון שהרכבת לאילת "לא ריווחית".