הודעתו המפתיעה של הנשיא ברק אובאמה שהוא מתעתד לבקר בישראל בקרוב מעלה תהיות לגבי סיבת הביקור. בניגוד לסיורו באזור לפני 4 שנים בתורכיה, ערב הסעודית ומצרים,שנקודת המוקד שלו היה נאום קהיר, הפעם הוא מבקר במדינות שאז הזניח - ירדן, הרשות הפלשתינית וישראל. ברור לגמרי שהביקור הקודם של הנשיא אובאמה באזור הניב פרי ביאושים, לא היה רלבנטי אז לבעיות האזור ואין לו שום משמעות היום. הנחת העבודה של אובאמה אז, על פי ד"ר גיא בכור, הייתה שישראל היא מקור אי היציבות האזורית ואפשר להתנהל מול האזור בלי ישראל, לקדם דמוקרטיה ולרכוש ידידים בפניה ישירה להמון המוסלמי והערבי. לשם כך היה נשיא אובאמה מוכן לשלם, והרבה, במטבע ישראלית והדוגמא הבולטת היא אכיפת ההקפאה המפורסמת על ישראל. התאוריה הזו לא רק שלא עמדה במיבחן אלא קרסה ברעש גדול.
הביקור הפעם מייצג גישה הפוכה, יהיו המטרות אשר יהיו, אי אפשר בלי ישראל. המזרח התיכון מתפורר מביפנים ללא קשר לישראל וישראל היא הגורם הפוליטי הכי יציב באזור, יותר מערב הסעודית או ירדן. נוכח המשבר הכלכלי בארה"ב והקיצוצים הקשים בתקציב ההגנה, העימות המדיני המתמשך עם רוסיה ואיראן, בשילוב האנרכיה המזרח תיכונית המתפתחת והתרחקות המישטרים האיסלמים מארה"ב, מקשים מאד על ארה"ב להקרין או להפעיל כוח באזור. כאשר הותקפה קונסוליית ארה"ב בבנגאזי, לוב, בספטמבר 2012 האירוע נימשך כשמונה שעות. כוח החילוץ היחידי שעמד לרשות ארה"ב לנסות לחלץ את השגריר או להציל את חייו היה צוות אבטחה של חברה פרטית שאיבטח "בית בטוח" של הסי.איי.אי בקירבת מקום. ישראל הפכה למישענת המיבצעית הבטוחה, האמינה ובעלת היכולות הגבוהות ביותר באזור ושיתוף פעולה מיבצעי איתה הפך לנכס אסטרטגי של ארה"ב. אפשר לומר שבמטוטלת היחסים עם ארה"ב - נכס או נטל - ישראל ניתפסה כנטל בתחילת ממשלו של אובאמה והיום היא נכס מהמעלה הראשונה. לכן ברור שהמטרה הראשונה של הביקור היא ברורה - לחזק את בנימין נתניהו, את הלגיטימיות שלו והמיצוב הבין לאומי לקראת הבאות (אגב, אף עיתונאי עוד לא חזר בו מתאוריית הנקמה). כל זה בניגוד לתחזיות הנקמה של אובאמה ובניגוד לתאוריית הבידוד המדיני הצפוי לישראל.
ברור לגמרי שבנושא איראן על ישראל וארה"ב להיות מתואמים גם במחיר הכלת האיום ולא מניעתו מראש, בתנאי שזו מדיניות מוסכמת על שתי המדינות. ברור לגמרי שאיום התפזרות הנשק הכימי הסורי ובכלל עתיד המזרח התיכון עם או בלי בשאר אסאד הוא נושא מרכזי שמצריך תיאום הדוק בין הצדדים. יחד עם זאת את התיאומים אפשר ללעשות בוושינגטון באמצעות ביקור של ראש הממשלה שם ואת הגיבוי המדיני אפשר לעשות במוסדות הבינ"ל הרלבנטיים.
יש שלשה סימנים שהנשיא, למרות ההצהרות המערפלות, חותר לפחות להשגת" שקט תעשייתי " בין ישראל לפלשתינים ומעוניין לחזק או לחדש את הפטרונות הירדנית על הגדה (ווריאציה של "האופציה הירדנית"), לא במוצהר אבל בפועל, ולחדש את הציר ההיסטורי המסורתי בין ירדן לישראל מאז פגישת וויצמן פייצל בעקאבה ב 1919. ראשית סיגנון הדיבור של נתניהו עצמו, שביקר לאחרונה בממלכת ירדן לשיחות שטיבן לא ברור עם המלך עבדאללה, ושחוזר ומעלה את הקריאה לחידוש המו"מ עם הפלשתינים ללא תנאים מוקדמים. המדיניות לא השתנתה עקרונית אבל המינוף שלה שודרג מיד אחרי הבחירות. שנית, הביקור מתמקד בירדן וישראל בעוד הרשות הפלשתינית ניכללת לצורך הפרוטוקול בלבד. ברור ששתי המדינות, ישראל וירדן, שלה חשיבות שולית מבחינה מיבצעית צבאית אבל חשיבות רבה מבחינת מיקומה בלב העולם הערבי, הם בלב הביקור ושתי המדינות שותפות בדאגה ממה שקורה וקרה בסוריה ומהתדרדרות כלכלית וחברתית בשיטחי הרשות הפלשתינית. שלישית, בטקס ההשבעה אתמול של שר החוץ החדש של ארה"ב, ג'ון קרי, הועלה נושא הסכסוך ביננו לפלשתינים במין אמירה כללית של ג'ון ביידן, סגן הנשיא שאמר "בעזרת השם ננסה לעשות שלום בין ישראלים לפלסטינים עם ג'ון קרי בתפקיד". ננסה היא מילה מעניינת, משהו לא מחייב שלא מגדיר מטרות אלא רק כיוון.
לכן לדעתי ביקורו של הנשיא מיועד לבנות תשתית חדשה לפעילות ארה"ב באזור שתישען על שת"פ בין ישראל לירדן, תתחזק את הסכסוך עם הפלשתינים במין סטטוס קוו ובגיבוי מלא של ארה"ב. לצורך המהלך צריך הנשיא אובאמה לחזק את המעמד של ראש ממשלת ישראל ומלך ירדן בארצם ובעולם, "להרגיע" את הסכסוך עם הפלשתינים שלא יאפיל על האירועים ולחזק את הקשר שלהם עם ארה"ב, את שלושת המטרות האלה הוא יכול להשיג בביקורו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה