יום שלישי, 12 בינואר 2010

בעד ישראל



בקיץ הקשה של 2005 התקבצו אלפי "כתומים" בכפר מימון במחאת ענק נגד ההתנתקות. מסביב לכפר מימון התקבצו אלפי שוטרים וחיילים למנוע מהמחאה להגיע לגוש קטיף. אלו היו נחושים להגיע ואלו היו נחושים למנוע במחזה שהזכיר סרט מלחמה יפני. בהינתן האות צעדו אלפי בני נוער מוכנים להתעמת עם כוחות הביטחון ובראשם, נשען על מקלו, מקרטע מעט פינחס ולרשטיין, ראש מועצת יש"ע. מטרים בודדים הפרידו בין השורות והחלטה חפוזה יכלה לעורר מהומת אלוהים אלימה וקרע קשה לתיקון לא רק בין המתנחלים לכוחות הביטחון אלא גם בין ארץ ישראל לעם ישראל.

ברגע המתוח והמאיים ההוא בחר פינחס גולדשטיין בעם ישראל. מטרים מול שורות אנשי הביטחון בלם את המחאה המתפרצת. בעולם מושלם לא צריכה להיות סתירה בין ארץ ישראל לעם ישראל. שנהם שלובים ביחד ועם ישראל שגשג בארץ ישראל אבל לעולם לא בכל ארץ ישראל. במציאות יש דילמה בין כל ארץ ישראל ויהי מה לעם ישראל.

התפטרותו של פנחס ולרשטיין, אתמול יום שני 11/01/2010, אינה אלא המשך ישיר מבחירתו המוסרית של פנחס ולרשטיין אז בכפר מימון. אלו הקורעים לגזרים את הממלכתיות הישראלית, הפוגעים בכוונה בחפים מפשע, כי הם ערבים, כדי להרתיע את ממשלת ישראל, אלו המעמתים עם הצבא של כולנו, עם המשטרה של כולנו בשם פרשנות אחת מסוימת של ההלכה שכאילו אין בלתה וכאילו ליהדות אין פנים הרבה, מנתקים את הסולידריות של כל עם ישראל, את האחריות המשותפת שלנו לעתידנו ואם אך תצליח דרכם יגזרו עלינו פילוג ומלחמת אחים ללא היסוס. פינחס ולרשטיין, אוהב ארץ ישראל כולה, מי שהקדיש לה את חייו, בחר אתמול, שוב, בעם ישראל על פני ארץ ישראל – ישר כוח.

* ראה גם - דילמת קנטרברי : יותר עדיף הסדר קבע

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה