הזווית הביטחונית

בעבר טענתי כאן cבלוג כמה פעמים שכניסה מסיבית ומהירה של אנשי צבא לפוליטיקה מטה את הדיון הציבורי הכללי לכיוון של דיון ביטחוני גרידא'  שהמדינה כמדינה מתקשה להתמודד עם איומים חברתיים מבפנים כמו השתלבות החרדים והערבים במשק הישראלי, מפני שהממדים הביטחוניים של הבעיה לא ברורים דיים. לטענתי דווקא הצלחת ממשלת נתניהו לדחוק את האיומים הביטחוניים המידיים לפינה השאירה מרחב הולך וגדל לשיח ציבורי אמיתי שיש לו שלושה מרכיבים מרכזיים שהיו איתנו כאן שנים אבל נידחקו לפינה בגלל האינתיפדות, מלחמת לבנון השניה, מבצע עופרת יצוקה ותהליכי השלום האין סופיים. שלושת הנושאים המרכזיים היו מעמד הביניים והמחאה החברתית שפרצה מהם, חלוקת הנטל והשתלבות הערבים והחרדים גם בשרות הלאומי וגם במשק העבודה ובחמשת השנים האחרונות בעיית הפליטים שהפכה לבעיית מהגרי העבודה.

אין כמו בעיית מהגרי העבודה להמחיש את הדומיננטיות המעוותת של השיח הביטחוני על החברה הישראלית. את הצורך בגדר כבר העלה שר הביטחון דאז עמיר פרץ ב 2007, כבר לפני 5 שנים. במאמר מוסגר מתגלה עם הזמן החולף שאמיר פרץ היה "המבוגר האחראי" של מלחמת לבנון השניה שדעתו נידחקה בפני דעתם הפוחזת של אולמרט ודן חלוץ הרמטכ"ל, אולי מפני שחסר את ההילה הביטחונית הנידרשת. הוא זה שדחף ראשון ובניגוד להליכים המקובלים לפיתוחה של מערכת "כיפת ברזל " שאנחנו כה משתבחים בה והוא זה שכבר ב 2007 טען למען גדר לא רק כמרכיב ביטחוני בגבול עם מצרים. כישלונה היחסי של מלחמת לבנון השניה דחקה הצידה את עמיר פרץ והעלתה במקומו את "מר ביטחון" אהוד ברק.

נושא הגדר הפך מיד, כדרכו של ברק, לסוגיה תקציבית מרכזית ולכלי של משרד הביטחון לשאוב עוד תקציבים למישרדו ובינתיים בנייתה הייתה בקיפאון מוחלט. בעיית המסתננים הייתה כבר ידועה כאיום חברתי מתהווה על החברה הישראלית אבל סיני כקרש קפיצה לטרור ג'יהאדי נגד ישראל עדיין הייתה מוכלת במארג היחסים הביטחוניים עם מצרים ולכן לא היתה, אליבא דמשרד הביטחון, סיבה למהר בבניית הגדר. למועד הפיגוע באילת בחודש אוגוסט 2011 כבר זרמו מהגרי העבודה לישראל בקצב של 15,000 בשנה ולאיש לא בער. זו הרי בעיה חברתית אז למה שמשרד הביטחון ישלם. כשבכל מדינות העולם עסקו מבריחי הגבולות בהתחמקות משלטונות מדינת היעד בישראל הם ישבו על הכביש וחיכו לצה"ל הביטחוני. כשבכל מדינות העולם המערבי גיבשו מדיניות ברורה לגבי הגירת העבודה הלא חוקית והשקיעו משאבי עתק בהתמודדות עם הבעיה בישראל הסיעו עשרות אלפים באוטובוסים למרכזי האוכלוסין ולשכונות החלשות של ישראל בכספי משלם המיסים. את הפרת החוק ההמונית הזו מימנה המדינה בכספה כי הרי המהגרים הם לא "איום ביטחוני" ומזמן ישראל היא מדינת חוק מאד סלקטיבית (תישאלו את גבעת האולפנה) .

בסוף, לאחר שהפיגוע באילת והמהפכה במצרים הפכו את הגבול עם מצרים ל"בעיה ביטחונית", נימצא שמשרד הביטחון גם נאלץ לבנות את הגדר כפרויקט ביטחוני וגם העמיס על החברה בישראל גיבנת קשה, ביחוד על השכבות החלשות, של שטפון ההגירה ה"לא חוקית". לפני שנה פורקה יחידת "רימון" של מג"ב שעסקה בטיפול בהברחות בגבול מצרים. הטענה הרישמית היא שהפלוגה הייתה יקרה מדי לצה"ל. נניח עלתה עוד $3.5 מיליון דולר בשנה יותר (החישוב מוגזם בכוונה באופן פראי במיוחד כלפי מעלה). הברחות של נשים, סמים, נשק ולבסוף אולי גם מחבלים נחשבה לבעיה לא של צה"ל ובמידרג הבעיות של המדינה לנושא זניח ששווה לחסוך בשבילו כמה מיליוני דולרים בודדים. היום מדובר על הקמת מיתקן מעצר אדיר למהגרים הלא חוקיים בעלות של 700 מיליון ש"ח (מעל ל $180 מיליון), תשלום $5,000 לכל מהגר שיעזוב מרצון לאחר שהפר את החוק הישראלי, השקעות במדינות כמו אריתריאה ודרום סודן כדי שיסכימו לקבל את אזרחיהן ואזרחים אחרים בחזרה וסך עלות מצטברת שתעבור בקלות את ה $300 מיליון כי מישרד הביטחון רב על תקציב והבעיה לא הייתה ביטחונית מספיק - לא בשביל משרד הביטחון ולא בשביל כל המדינה.

אין כמו התפתחות בעיית מהגרי העבודה, התגובות של ישראל ומיקוד חלק מהטיפול בבעיה בידי משרד הביטחון כדי להמחיש רק חלק מהנזק שהאתוס הביטחוני גורם לחברה הישראלית. שר ביטחון שאינו איש צבא לשעבר אלא אזרח, פחות אנשי צבא שזולגים מהמדים לפוליטיקה ומחשבה אזרחית יותר מפותחת, לא רק בשאלת מחיר הקוטג' והמחאה האזרחית, יטיבו מאד עם החברה האזרחית. מהניסיון עם בן גוריון, פנחס לבון, לוי אשכול, משה ארנס ואפילו, כן אפילו, עמיר פרץ גם יטיבו עם הביטחון והצבא.