יש משהו מזוייף בהצלחות מהירות וקלות מידי. בדרך כלל הן מעידות על ניצול נכון של הזדמנויות אבל לא על תשתית אמיתית ארוכת טווח של אמונה, נחישות הנובעת מהאמונה, התחשלות מאין ספור מאבקים, שחלקם מאד לא מוצלחים, והכרה עמוקה של המגבלות האנושיות בכלל והאישיות בפרט. שנים רבות נדד מנחם בגין במידבר הפוליטי , מושא לדה לגיטמציה של השמאל הציוני עד שהגיע, אחרי 30 שנות מידבר, לראשות ממשלת ישראל מצוייד באמונה עמוקה בצידקת הדרך ובגמישות פוליטית מספקת להחליט על מהלכים נועזים. היום אנחנו זוכרים את מנחם בגין כדמוקרט לעילא, מוביל השלום עם מצרים ומשמיד הכור בעיראק וכפורץ דרך חברתית ופוליטית בישראל. 28 שנים נדד אריק שרון בשדות הפוליטיקה, פעם מתקרב לשררה ופעם נידחה ממנה, למוד אכזבות מוועדת כהן לטבח צברא ושתילה ב 1982, שנים מושא לנאצות וגידופים של מחנה השמאל הציוני.. דרכו רצופה נצחונות גדולים אך גם מפלות קשות. כיום אנחנו זוכרים אותו כראש הממשלה שבלם את האנתיפדה השניה, נתן לישראל מחדש ביטחון בעצמה ובכוחה ומי שהוביל את ההתנתקות השנויה במחלוקת. בטרם הוכרע במחלתו נהנה אריק שרון מפופולריות חסרת תקדים בציבור הישראלי.
14 שנה נדד יצחק רבין במדבר הפוליטי מאז הודח על ידי מנחם בגין ב 1977 עד ממשלתו השניה בשלהי 1991. אכזבות קשות, מפלות ויריבות בלתי ניגמרת עם שמעון פרס לא הרפתה את ידיו. כיום אנחנו זוכרים אותו כמי שבלם את האינתיפדה הראשונה והוביל את ישראל למעשה השנוי במחלוקת, בדיעבד האסוני, של הסכם אוסלו וכמיי שחתם על הסכם השלום עם ירדן. עדיין מוקדם לסכם את עידן ביבי שגם אחרי תבוסתו הצורבת לברק, ב 1999 וגם אחרי שהליכוד ירד למפלגה זניחה של 12 מנדטים, נשאר להובילה למסע ההתחדשות שהסתיים עשר שנים מאוחר יותר, בבחירות פברואר 2009, כמפלגת שלטון. כרגע, והדברים עוד עשויים להשתנות, אין איום ממשי על אחיזתו במושכות השילטון בישראל. יש לכולם מחנה משותף - המפלה והמדבר הפוליטי לא עצר אותם, לא הקהה את נחישותם, להפך היא חישלה אותם, מיקדה את רצונם והפכה אותם למנהיגים גדולים. כן כולם החליטו החלטות נועזות, שנויות במחלוקת עד היום הזה - זו דרכה של מנהיגות שרצה לטווחים ארוכים. גם מופז, שלרגע חשב לקחת "פסק זמן" אחרי מפלתו הבפריימריז הקודמים בקדימה ב שלהי 2008, התעשת ובנה את עצמו מחדש לנצחונו המוחץ שלשום. בהקשר הזה אהוד ברק לעולם לא היה מנהיג אלא שחקן ספסל שמיירט הזדמנויות .
למעשה המבחן המנהיגותי העליון הוא מבחן התבוסה ולא מבחן הניצחון. בניצחון כולם סביבך, בתבוסה אתה לבד, אולי מרגיש ניבגד. בניצחון התנופה דוחפת קדימה, בתבוסה צריך לבנות הכל מחדש כשהרוח נגדך. אני גורס שבלי טעם התבוסה ובלי מיבחן המפלה אין אפשרות לייצר מנהיגים גדולים (אזכיר בהקשר את שנות המדבר של ווינסטון צרציל , הוגה ויוזם אסון המערכה בגליפולי שכבר עמד לשקול פרישה מהפוליטיקה הבריטית ב 1939, את שרל דה-גול ורבים אחרים).
ציפי המובסת הגיע כעת למבחן העליון של מנהיגותה - האם היא יכולה לספוג ולקום מהתבוסה. האם היא יכולה לבנות מחדש את כוחה כמי שחוותה תבוסה, הפיקה לקחים ואולי היא כעת אדם צנוע יותר, זחוח פחות שלא מבטל את חברי מפלגתו כמי שרק ברכה ליום הולדת בראש מעינהם. בחודש הקרוב נדע אם מדובר בזיקוק שהאיר כשהכל הלך בקלות, זחוח מהצלחותיו, בז לקטנות, מנוכר לבני אדם או במנהיגה שמתעשתת, אוספת את השברים ומתחילה הכל מחדש כמו בגין, רבין, אריק שרון וביבי. המיבחן של ציפי לפניה ורק אז נדע האם היא באמת מנהיגה שקורצה מהחומר הנכון, רצה למרחקים ארוכים, או מי שהתחילה להאמין לעצמה שאין בלתה ואין לה יותר אוויר בראות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה