כל הארץ רוגשת מהפלא הטכנולוגי שאפשר בהחלט להגדיר אותו "מדהים" ו"פורץ דרך", המכונה גם "כיפת ברזל". לדעתי ההתמכרות למערכת מסוכנת והיא גוררת את הדרג המדיני לגרירת רגליים בהחלטות אסטרטגיות חשובות. לא מרחב תמרון אלא מרחב התחמקות. אבל אותה כיפת ברזל, שמקפיצה את ישראל טכנולוגית קדימה, כנראה לא הייתה מגיעה לכלל מימוש אם כמה "משוגעים" לא היו לקוחים על עצמם אחריות אישית. אם משהו היה מתייחס ברצינות למבקר המדינה הנוכחי, מיכה לינדנשטראוס, שכתב בדו"ח מספטמבר 2009, תוך שהוא מבקר קשות את מנגנון קבלת ההחלטות ואת הוצאת הכספים הקשורים במערכת, מערכת ההגנה (כיפת ברזל) עלולה "להביא לפיתוח ולהצטיידות במערכות שאינן עונות על מלוא הצורך המבצעי באופן מיטבי ותוך חשש להוצאות כספיות מיותרות ולבזבוז זמן", משפט שאי אפשר להגדיר אותו בעיברית מודרנית אלא "פלצני" . למעשה נגע מיכה לינדנשטראוס בנקודה הכי בעייתית מהצד הכי בירוקרטי האפשרי. קבלת החלטות נוכח אי וודאות בתנאי אמת ולקיחת אחריות. בלי הנכונות הזו נדונה המדינה כולה לחיות בשביתה איטלקית אחת מתמשכת - להזכירכם שביתה איטלקית היא עבודה במשרה מלאה אבל רק לפי הספר. הביקורת של מיכה לינדנשטראוס מסרסת את החזון והאחריות שיש מאחורי כל הישג משמעותי. חברה צריכה לעודד גורמים עם חזון, שרצים קדימה, גם אם לפעמים זה מסתיים לא טוב , כי ההצלחות והיוזמות גוברים במונים על הכישלונות והקיבעונות ואויה לנו עם "החשש", שתמיד קיים, ישתק את האחריות.
ניחא לו היה מדובר בקו עקבי של המבקר אבל בדו"ח אסון הכרמל הציג המבקר תזה הפוכה של חוסר אחריות שמבחנו הבלעדי הוא מבחן התוצאה, כשמיכה כתב על כיפת ברזל הוא עוד לא ידע את התוצאה. לכולם הרי ידוע ששרותי הכיבוי היו מפוצלים ארגונית, מנוהלים באופן ירוד וללא סמכות מפעילה מוגדרת. במצב הזה הזרקת עוד 100 מיליון ש"ח ללא שום תמורה ארגונית ומבצעית הייתה כנראה מנציחה את הבעיה ובוודאי לא יכלה להשפיע באופן כל שהוא על תוצאות האסון בכרמל - כאן מצא המבקר שדווקא האחריות של שר האוצר לא לפזר כספי מדינה ללא אחריות מוגדרת ותכנית פעולה מסודרת, מטילה עליו "אחריות מיוחדת" על האסון בכרמל. נדמה לי שמיכה לינדנשטראוס סובל מפיצול אישיות קשה. ברצותו הוא בירוקרט חסר רחמים שקובר כל יוזמה ורצון בהררי תקנות וחוקים, חסיד ה"שביתה האיטלקית", ברצותו הוא "חאפר" שמחלק כסף לכל דורש ללא שום בקרה אמיתית חוץ ממבחן התוצאה בעתיד.
אבל יש עוד פן למיכה לינדנשטראוס, מי שמחפה על הבלגן למען הדו"ח, העיקר שיהיה מתוקשר. בפרשת הרפז קיבל לידיו המבקר כל שיחה, כל מסמך וכל מידע שיכל להאיר את הפרשה מצד הרמטכ"ל. מצד שר הביטחון הוא קיבל את יוני קורן, שבבדיקת פוליגרף פרטית נמצא דובר "לא אמת ", ו 2 מסרונים מהטלפון של יוני קורן. כל השאר נמחק, נעלם, התקלקל ולא נמצא. במצב הזה דו"ח המבקר כפי שיצא הוא פרס להונאה להטעיה, שניהם בתחום ההתמחות המובהק של אהוד ברק, ולשיבוש מכוון של האמת . עכשיו מיכה לינדנשטראוס הוא לא רק "בירוקרט" ו"חאפר" אלא גם שותף מלא לשיבוש האמת, הייתי מכנה אותו "פופוליסט" לעת מצוא.
האמת שחוץ מהדו"ח על כיפת ברזל כל השאר היה ממש מכוון, כך אני חושד, לכותרות בתקשורת ולריצוי דעת הקהל. אני מודע שכאשר המבקר סולידי, ממוקד וענייני יש חשש שדו"חותיו יקברו במגירה ולא יזכו לתהודה והתייחסות, כשהמבקר יודע לחולל מהומה תקשורתית מהד"וחות שהוא מפרסם הוא מצליח להכניס את המערכת הפוליטית לתזזית אבל מכאן יש הבדל עצום בין "לתקן" לבין "לכסות את התחת" ולהתחפר. קשה למצוא את שביל הזהב ומיכה לינדנשטראוס וודאי לא מצא אותו, ספק אם בכלל חיפש תיקון, לדעתי הוא חיפש כותרות מכל הבא תחת שולחנו. היות והמצב היחיד שבו אפשר להימנע מביקורתו של המבקר הוא "שביתה איטלקית"- החלטתי לכנות את המבקר "בדיחה איטלקית".
האם אתה יודע מה הסיפור עם מערכת הלייזר סקייגארד?
השבמחקכל פעם שיש סיפור על כיפת ברזל אנחנו מקבלים שני צדדים. צד אחד שטוען שכיפת ברזל זה הדבר המדהים ביותר מבחינה טכנולוגית, וצד שני שטוען שמדובר במערכת יקרה ולא מספקת ושצריך היה לפתח למערכת המבוססת על לייזר שהיא לכאורה הרבה יותר טובה וזולה.
מה הסיפור פה? למה ויתרו על שימוש בלייזר? האם זו באמת מערכת יותר טובה? האם אפשר וכדאי לשנות כיוון עכשיו?