כתבתי בעבר כאן על הדמוקרטיה הישראלית. בפרק הראשון טענתי שמה שמכונה "סחטנות" הוא בעצם "פרקטיקה" נפוצה ומקובלת בכל הדמוקרטיות והיא מהות הדמוקרטיה - תרגום רצון הבוחר באמצעות נציגיו להחלטות מעשיות בשטח. בפרק השני טענתי שמאז התיקונים של מרץ 2001, הדמוקרטיה הישראלית לא סובלת מחוסר יציבות - להפך היא יציבה למדי ביחס למקובל ברוב הדמוקרטיות. הבטחתי כאן, בפרק השלישי, לציין מה לדעתי כן דרוש תיקון בשיטת הממשל בישראל. הדבר הראשון שדורש תיקון הוא הפיקוח המשפטי על החקיקה של הכנסת. קיום ניכס לעצמו בית הדין העליון סמכות שלעולם לא ניתנה לו בחוק לבטל חוקים, בעיקר דרך האספקלריה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. כיום יכולה דעתו המקרית של שופט מסוים להביא לביטולו של חוק שעבר בכנסת ברוב גדול ופרשנותו של השופט גוברת למעשה על "רצון העם", כפי שמשתקף דרך הכנסת. למעשה הפך העליון של מדינת ישראל למחוקק משנה חשוב יותר מהכנסת עצמה. אכן בדמוקרטיה הכל צריך להיות שפיט, חוקים מפלים, ניסוחים לא מושלמים ומצוקות השעה יכולים לייצר חקיקה גרועה ומקפחת. אבל ביטול או שינוי חוקים לא יכול להיות סמכות שמישהו נטל לעצמו שלא דרך החוק, בתהליך לא ברור עד הסוף וברוב, לפעמים מיקרי לגמרי, של אחד. לכן דרוש בית משפט עליון לחוקה שבו לפחות 25 שופטים, מחציתם נציגי ציבור, שסמכותו ונוהלי הדיון שלו ברורים, שהעילות לביטול חוק כל שהוא מעוגנים בחקיקה מיוחדת ושהרוב לביטול החוק חייב להיות מובהק - משהו שבין 60% לשני שליש מהפוסקים. בבית הדין לחוקה חייב להיות ייצוג יחסי של כל הציבורים בישראל כולל חרדים וערבים. כי חוק הוא מעשה ידי אדם ויתכן בהחלט חוק שדעתם היבשה של המשפטנים אינה נוחה ממנו אבל דעתו של הציבור היא ממש הפוכה.
התיקון השני שהייתי מכניס למערכת המשפט הוא הבג"ץ כבית דין מנהלי. כיום כל מיקרה שבו הממשלה ורשויותיה פועלות, בפועל או כביכול במסגרת סמכותם, והאזרח רואה עצמו ניפגע מהמעשה או כי הוא חושב שהרשויות חרגו מסמכותן או כי הוא חושב שהיישום בררני ומפלה דווקא אותו לרעה, למעט במקרים מאד מוגדרים בחוק, משמש הבג"ץ כערכאה ראשונה ואחרונה בדיון. כך נוצר עומס בלתי סביר על בג"ץ לדון בשפע של התקוטטויות שבין אזרח לרשויות, שהיו יכולים וצריכים להידון בערכאה נמוכה יותר. הצדדים יוצאים מקופחים כי אין, במקרה הזה, כל ערכאת ערעור נוספת, למעט בתהליך מיוחד ומסורבל. בית המשפט העליון "פקוק" ונאלץ לגרור את פסיקותיו לאורך שנים רבות תוך שהוא גורם עינוי דין לכל המעורבים. יתר על כן יש מדי הרבה גורמים שמשתמשים ב"פקק" כדי לתקוע לשנים רבות תהליכים שהם לא מעוניינים בהם למרות שאין להם שום עילה משפטית. רק לסבר את האוזן בבית המשפט העליון של מדינת ישראל נפתחו ב 2011 9775 תיקים, מתוכם כדי 20% כבג"ץ. בית הדין העליון בארה"ב למשל דן באותה תקופה רק ב 300 תיקים.
במישור הייצוגיות. כיום אין לבוחר בעצם כמעט כל השפעה על בחירת חברי הכנסת. הוא מכיר את הפעילים המרכזיים אבל אין לו, בדרך כלל, מושג מי נימצא בשורה השנייה והשלישית. גם הפריימריז במפלגות לא מייצגים הרבה כי שיטת "קבלני הקולות" הפכה ללגיטימית וגלויה. הנהגת המפלגה משקפת במידה רבה את היכולת להפעיל "קבלני קולות" מאשר רצון מקורי של חברי המפלגה. השיטה של קניית קולות בכסף הפכה, בבחירות המפלגתיות הפנימיות, לנורמה גלויה, מקובלת ומושחתת.
הייתי בוחר חצי מחברי הכנסת בשיטה אזורית יחסית כלומר מספר נציגים בכל אזור בחירה , נגיד 12 אזורי בחירה עם 5 נציגים לכל אזור, כדי לאפשר נציגות אזורית גם של המיעוט. ההתחרות האזורית הייתה מאלצת את חברי הכנסת המועמדים לחזר אישית, באזורם, אחרי הבוחרים, להציג את השגיהם בעבר, אם היו, ואת שאיפותיהם לעתיד - בניגוד להיום שרוב חברי הכנסת נבחרים כנגררת של נאמנות למפלגה מסוימת או כנגררת של אהדה לראשי הרשימות . התיקון הרביעי והאחרון שהייתי ממליץ עליו זה חוק פריימריז ארצי פתוח בפיקוח המדינה, כלומר שכל אזרח בין אם הוא חבר מפלגה או לא, יכול להצביע למען המועמדים שהוא רוצה במפלגה שהוא בוחר ובידיעה שהוא לא יוכל להצביע בארבעת השנים הקרובות לשום פריימריז במפלגות אחרות. ההבדל בין חבר ללא חבר במפלגה הוא היכולת להעמיד עצמך לבחירה בשורות המפלגה בה אתה תומך. מערכות המחשוב המודרניות מאפשרות פיקוח יעיל על יישום החוק. ההמוניות היא בדרך כלל המחסום בפני הפעילות של קבלני הקולות.
לסיכום עדיף תיקונים קטנים ומדודים על פני מהפכות "מתקנות עולם" .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה