לפני שאגש לעיקר, אין ספק שפסק הדין הוא חידוש מרענן נוכח הדיקטטורה הרעיונית של אהרון ברק על בתי המשפט. בספרה של נעמי לויצקי "העליונים" מ 12/2006 מספרת לנו הכותבת כיצד נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק , המחשיב עצמו לדמוקרט, הפעיל מסכת רצופה של לחצים שלא לכתוב פסקי דין של מיעוט שעלולים לפגוע באחידות ובעיקר במובהקות של הפסיקה. הנה פסק הדין בנושא חוק האזרחות הוא כמשב רוח מרענן כאשר פסקי הדין של המיעוט אינם פחות נוקבים מאלו של הרוב. אולי ראשיתו של שינוי מתבקש במאובן שניקרא בית המשפט העליון.
אבל בסופו של יום חוק שהתקבל בכנסת ברוב של ⅔ היה תלוי באצבעו ובפרשנותו של אדם בודד אחד. השינויים שחלו במבנה ההרכב ובאיוש בית המשפט העליון מאז 2007 אומרים רק דבר אחד - הפסיקה היא מקרית, תוצר של מאבקים פוליטיים בתוך העליון עצמו ובינו לכנסת ולממשלה, וחסרה כל מובהקות משפטית. הפסיקה ניתנה למרות שהסמכות לבטל חוקים של הכנסת לעולם לא ניתנה לבית המשפט על ידי הכנסת והיא למעשה הרחבה של "חוק כבוד האדם וחירותו" כפי שפירש אותה אהרון ברק. נשיא אחר היה אולי מפרש את החוק בצורה יותר מצומצמת וניצמד יותר למה שמכונה בצבא "רוח המפקד" ובמשפט "כוונת המחוקק". הרי הכנסת לעולם לא התכוונה שחוק כבוד האדם וחירותו , ישמש לבית המשפט כלי לפסול חוקים של הכנסת. לו חוק האזרחות היה ניפסל קשה לראות מצב שהכנסת הייתה מבליגה ולא מחוקקת שורה של חוקים "עוקפי בג"ץ" ו"מגבילי בג"ץ".
ברור שלמרות שהפסיקה השאירה את "כוונת המחוקק" ברוב של ⅔ תקפה היא יכלה גם, במקריות אגבית לבטל אותו וקולו של השופט הבודד היה מכריע את "כוונת המחוקק". ברור שנושא הבקרה המשפטית על החקיקה והסמכות לבטל חוקים של הכנסת לא יכולה להיות אגבית, תלויה בהרכב מיקרי של שופטים ובתהפוכות האווירה הפוליטית.
היות ואני בעד בקרה משפטית עליונה על החקיקה, כמקובל ברוב הדמוקרטיות, צריך שהסמכות לבטל חוקים תינתן למערכת המשפטית במפורש על ידי הכנסת בחקיקה מיוחדת ובתהליך משפטי מיוחד - קרי בית דין מיוחד לחוקה, מה שנראה עדיף, או בבית המשפט העליון ביושבו כבית דין לחוקה. הרכב בית הדין לחוקה צריך להיות רחב יותר מבית המשפט עצמו ולכלול לא רק משפטנים אלא גם "נציגי ציבור" אחד מהקואליציה, אחד מהאופוזיציה ואחד מהציבור שאליו מופנית החקיקה - במקרה הזה של חוק האזרחות - נציג ערבי. הפסיקה של בית המשפט לחוקה, בבואו לבטל חוק של הכנסת, צריכה להיות ברוב מיוחס ברור שמייצג הסכמה משפטית רחבה מאד שהחוק סותר את מערכת הערכים של מדינת ישראל ואינו מבחינת הכרח בל יגונה. הייתי אומר שרוב של 60 מול 40 או 9 מול 6 בהרכב של 15 שופטים, שלפחות שלשה מהם הם "נציגי ציבור", הוא תנאי סף תחתי לפסילת חוק שהכנסת חוקקה ובוודאי אם החוק נחקק ברוב של ⅔ כמו חוק האזרחות.
איני טוען שהצעתי היא הטובה, היא נועדה לעורר מחשבה בנושא, אבל ברור שהמצב לא צריך ולא יכול להמשך ובית המשפט לא יכול ברוב של אחד בלבד לבטל חוקים של הריבון - היא הכנסת. צריך בית משפט מיוחד לחוקה שיש לו סמכות מוענקת על ידי הכנסת ולא כזאת שבית המשפט לקח ללא רשות לעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה