אתמול קרתה עוד טרגדיה בעליה האתיופית. בעל רצח את אשתו לאחר שנעל את שני הילדים בגיל העשרה, באחד החדרים בבית. האירוע הטרגי אירע כשבועיים לאחר שהתפוצצה פרשת האפליה החמורה נגד אתיופים בקריית מלאכי. הנה, כצפוי, מופיעים בעיתונות האשמות הן מצד הקהיליה האתיופית על יחס מחפיר ולא מתחשב והן מצד וותיקי הארץ שמאשימים את כלל החברה הישראלית ."אנחנו מסמנים אותם כפרימיטיביים" כמו שכתבה היום במעריב בילי מוסקונה לרמן. האירועים באו על רקע האשמותיו של הכלכלן שלמה מעוז מאקסלנט נשואה שהארץ עדיין נשלטת על ידי האליטות האשכנזיות. אני משער שבכל הטענות יש גם הרבה אמת אבל כל הטענות מפספסות את העיקר.
את הבעיה בכללותה ממחיש טוב מכל המערכון הסטירי הקלאסי של אריק איינשטיין ואורי זהר, נדמה לי מ 1969, ימי חבורת לול, "אינעל דין באבור אילי ג'בהום". אין שום אפשרות לקבץ גלויות מאין סוף תרבויות ללא בעיות קשות ומייאשות. זו טענה דלילה, שטחית ולחלוטין לא מוכחת שיש מתכון חברתי ובירוקרטי שלו היינו נוהגים לפיו היינו חוסכים את הלם התרבות הקשה לעולים הבאים ארצה - בין אם מדובר בעולי מרוקו ופרס הנושאים על גבם עד היום את זיכרונות הדי.די.טי, עולי רוסיה המשכילים שנאלצו לעבוד בעבודות דחק ונשותיהם , בהיותם רוסיות, נתפסו באופן אוטומטי כזונות ואובייקטים מיניים, ובין אם מדובר בעולי אתיופיה. קצת שכחנו את הכתבות מלפני עשור שדנו באחוז ההתאבדות הגבוהה מקרב עולי רוסיה, שהגיע בשנים 2000-1 לרבע מסך התאבדויות בישראל. יש להדגיש שמדובר באוכלוסיה עם הכשרה טכנולוגית גבוהה מאד שמקלה עליהם את ההשתלבות במשק מודרני.
אין שום דרך לחסוך מעולי אתיופיה את הלם הקליטה הקשה הנובע מכך שבין לילה הם עוברים מתרבות מרכז אפריקאית לתרבות טכנולוגית מערבית. את כל העליות לבד משלושת הראשונות, ליוותה תמיד הסוגיה האם לפזר את העולים בארץ ובכך להגביר את החיכוך שלהם עם האוכלוסייה הקיימת ואולי להאיץ את ההשתלבות שלהם בכלל החברה או לאפשר להם להתרכז וליהנות מהביטחון שהם מעניקים איש לרעהו בגטאות לא מוכרזות המגבירות את החומות בינם לכלל הישראלי. לכל שיטה יש מגרעות ויתרונות ואנחנו יכולים לקטר על הקיים ולעולם איננו יודעים מה היה קורה "אילו". הציפייה שתוך שני עשורים ישתלבו בני העדה האתיופית כשווי הישגים והצלחות בכל תחומי החיים לא הייתה מעולם מציאותית. אצל המרוקאים זה לקח ארבע עשורים וכך גם אצל התימנים.
הרי האתיופים הם לא הראשונים להתלונן על אפליה קשה, עד לפני עשור זה היה הרוסים, ולפניהם כל עדה ומועדה. נכון כרגע בתי הסוהר מלאים ברוסים ובאיתיופים מעל לשיעורם היחסי באוכלוסיה, לפני כן היה המושג "מרוקו סכין" והטקס המרגש של העברת הסכין מהמרוקאים לגרוזינים. המעניין הוא שהרבה פעמים מי שהתלוננו על הפלייה בתורם עשים היום אותו הדבר לאחרים.
אם היינו חברה מושלמת של אנשים מושלמים יתכן שייסורי הקליטה של כל העליות, כולל זו השישית בה עלו הורי וסבי וסבתי מאוסטריה, היו פחות קשים, אולי ואושרי המאמין. אבל הציפיה למושלמות אנושית היא הזויה לגמרה. בסוף בני אדם עם תרבות מסויימת, דעות קדומות (שזה חלק מהתרבות), אינטרסים ופחדים הם אלו שקולטים את הבאים אחריהם. אני דווקא רוצה לסנגר על החברה הישראלית שמצליחה, למרות הכל, לקיים תהליך ארוך, לעתים מייסר, של אינטגרציה מתמשכת. שמצליחה מרות הכל, לא בדור או שתיים אבל בהחלט בדור השלישי, לשלב את בני כל העדות בכל האליטות בעיקר בצבא, בפוליטיקה ובהיי טק וקצת פחות במערכת הבנקאית ועוד פחות במערכת המשפטית.
הפערים שהעדה האתיופית צריכה לסגור למול החברה הישראלית הטכנולוגית הם עצומים אולי הגדולים ביותר שאיזו עדה נאלצה לצמצם. אי אפשר להתעלם מנוכחותם הגדלה בקצונה, מרמת המעורבות הפוליטית, מהנכונות ליטול את גורלם בידיהם, מהשתלבותם במערכת החינוך ובעיקר מנוכחותם באוניברסטאות ובמכינות הקדם אוניברסטאיות ובכל מקום. האתיופים בהחלט מרמזים שההשתלבות שלהם תהיה מהירה, היא כבר אצה קדימה.
אז דחילק - יש לתקן את הנדרש תיקון, יש להיאבק באפליה וגזענות אבל אנחנו לא לא "כאלה". אנחנו כן "סופרים" אתיופים, לרוב עם ישראל כן אכפת שהעליה תצליח ותיקלט. זה שיש בעיות רק מעיד שהחיים לא מושלמים ומאד מסובכים ושאנחנו מתקשים למצוא פתרון לכל הבעיות ולכל העדות ולא שמדינת ישראל קרה, מנוקרת, אדישה, רעה וסתם איכסית (מילה מודרנית למגעילה).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה