הנדנדה שלא מתנדנדת

אחת הרעות החולות של ממשלות ישראל בעבר נגעה ליציבות הממשלה. ממשלות התחלפו בתדירות של שנתיים וחצי בממוצע ולעתים התבצעו חילופי גברי בממשלה תוך כהונתה. למעשה לא הצליחו ממשלות ישראל, עד לפני עשור, להחליט על מדיניות וגם להתחיל להתניע את ההחלטות בטרם נפלה הממשלה או התחלף השר. די היה במשבר חולף בממשלה והיווצרות של מצב מיקרי מזדמן כדי להציע אי אמון ולהפיל ממשלה. מזה מעל לעשור אי אפשר למעשה להפיל יותר ממשלות בישראל. הנזק של האי יציבות היה גדול עוד יותר כי חברי הכנסת מהשורה התנהגו, בכל רגע נתון, כאילו הבחירות ממש בפתח. 

ב 07/03/2001, מיד אחרי היבחרו כראש ממשלה, החליט אריק שרון לייצב את המערכת הפוליטית על ידי החזרת השיטה למה שהיה לפני חוק הבחירה הישירה - כלומר לשיטה הארצית-יחסית אבל עם תיקונים קלים. החשוב שבתיקונים היה סעיף "אי האמון הקונסטרוקטיבי". לפי התיקון לחוק להצבעת אי אמון בממשלה לא היה אלא ערך הצהרתי. כדי להפיל את הממשלה היתה האופוזיציה צריכה להציג גם מועמד חליפי להרכבת הממשלה הבאה אחרי שהנוכחית תופל. כעת לא היה די להצביע נגד היה גם צריך לצרף את הבעד. הסיכוי שהאופוזיציה, שמטבעה מכילה את הקצוות, בדרך כלל משני הצדדים אבל לפחות מצד אחד, תמצא מכנה משותף מספיק עם שאר האופוזיציה הוא כמעט אפסי. האם משהו מסוגל לדמיין לעצמו מפלגה פורשת מהקואליציה הנוכחית ומסכימה יחד עם המפלגות הערביות על מועמד חליפי לראש הממשלה הכל כדי להפיל אותו. השינוי לא הוטמע עדיין בתודעה כי חברי הכנסת ממשיכים להתנהג כאילו מחר יש בחירות ולהתחרות זה בזה בכיבוש הכותרות בעוד הצעת חוק פופוליסטית (חוק הזנות למשל), העיתונאים ממשיכים בחישובים מה יקרה אם ליברמן או ברק יפרשו וכו'... אבל פשוט לא יקרה כלום, הממשלה יכולה להמשיך כממשלת מיעוט יציבה והנזק העיקרי יהיה ביכולתה להעביר חוקים ותקציבים בכנסת. למעשה מפלגה שפורשת מהקואליציה מנתקת את עצמה מצינור ההטבות שהשיגה לעצמה בהסכם הקואליציוני ודנה את עצמה ל"התייבשות" עד הבחירות הבאות או עד שיעלה רצון בפני ראש הממשלה להתפטר (כמו במקרה אולמרט בספטמבר 2008).

גם בארה"ב, לצורך העניין נקודת יחוס בדיון, מהרגע שלנשיא אין רוב באחד מבתי המחוקקים הוא לא יכל להעביר יותר תקציבים, אלא בפשרה מרחיקת לכת עם הקונגרס. אפילו בארה"ב הכל כך יציבה מבחינה ממשלית, הקונגרס מחוקק חוקים שמחייבים את הנשיא לפעול בניגוד למדיניותו ורצונו - למשל הסנקציות על איראן. (לפני שבוע הבאתי דוגמא של חוק בארה"ב להעמדה לדין של חשודים בטרור בפני בית דין צבאי).  יש הרואים בכך בעיה אבל זה בדיוק מערכת "הבלמים והאיזונים" בדמוקרטיה שבה אין כוח מוחלט או מוגזם לאף מרכיב והרשויות השופטת (שיש לה אצלנו כוח מוגזם), המחוקקת והמבצעת מאזנות אחת את השנייה, תלויות אחד בשנייה. זו מהות הדמוקרטיה.

לראיה, אכן מאז חוק "אי האימון הקונסטרוקטיבי" התייצבה המשילות בישראל. אריק שרון היה ראש הממשלה כמעט חמש שנים ברציפות עד שמחלתו הכריע אותו בינואר 2006. אולמרט היה ראש ממשלה מעל ל 3 שנים, עד מרץ 2009, ורק החלטתו האישית להתפטר נוכח גל האישומים נגדו הביאה לבסוף לירידתו מהבמה הפוליטית. בנימין נתניהו מחזיק יפה מעמד זה שלש שנים ולא ניראה באופק שאפשר להפיל אותו מכיסאו עד לפני הבחירות הבאות בנובמבר 2013. באותה תקופה התקבלו החלטות קשות כמו מבצע "חומת מגן" ב מרץ 2002, ה"התנתקות" באוגוסט 2005, מלחמת לבנון השנייה ב יולי 2006, מבצע "עופרת יצוקה" ב דצמבר 2008, "ההקפאה" מנובמבר 2009 ו"עסקת שליט" מאוקטובר 2011. אף אחת מההחלטות הקשות והכואבות לא ערערה את הממשלה לא מבחוץ ולא מבפנים. אין שום יכולת להוכיח שממשלות ישראל מוגבלות בכושר ההחלטה האסטרטגי שלהם יותר מכל דמוקרטיה אחרת אפילו לא יותר מזו של ארה"ב.

כבר רמזתי שהדמוקרטיה הישראלית סובלת מערעור האיזון בין הרשויות לטובת הרשות השופטת. על זה ועל פגמים נוספים והפתרון המומלץ בפעם הבאה.