השכל של מי?

יש קו משותף בין מבצע עופרת יצוקה, בשלהי 2008 להשתלטות על המאווי מרמרה בשלהי מאי 2010. המבצעים היו מוצדקים משפטית, נבעו מזכות ההגנה העצמית של כל מדינה על אזרחיה, נתנה להם תשובה טקטית, והם הפכו להסתבכות בין לאומית קשה שבסופו של תהליך הצרו מאד את חופש הפעולה של מדינת ישראל בבואה להגן על אזרחיה והעמיקו מאד את הה-לגיטמציה של ישראל בכלל ושל זכותה להתגונן בפרט. יש חוט מקשר נוסף בין שני האירועים – הניהול של מי שאמור להיות שר ביטחון והפך לשר אי ביטחון אהוד ברק.

על דו"ח גולדסטון, שאפילו הוא לא שלל את זכותה של ישראל להתגונן נוכח האיום מעזה, כבר כתבתי כאן מספר פעמים. עיקרו שיטת הפעולה הצבאית הטקטית הייתה מנותקת לגמרה מהמיצוב המדיני של ישראל, היא כבר סיבכה אותנו בעבר והיתה אלטרנטיבה מיבצעית ההולמת את המגבלות המדיניות של ישראל, קראתי לה "פעילות בחתימה נמוכה". על התפר המתחייב בין הפעלת הכוח לבין הדינמיקה המדינית אמון שר הביטחון למרות שהאחריות הסופית היא אצל ראש הממשלה.

פרשת המשט שונה רק במאפיין אחד, ראש הממשלה התחלף. למרות שתורכיה העמידה את היוקרה המדינית שלה מאחורי המשט לא במחשכים אלא בריש גלי לאור היום עוד לפני המשט ולמרות שהיא הזהירה חזור והזהר את ישראל שלא לעצור את המשט נהג שר הביטחון כפי שהוא נוהג תמיד - לראות כל בעיה במימדיה הטקטיים ולמצוא לה פתרון טקטי. למרות שהמעטפת האסטרטגית של המשט כמלכודת תורכית לישראל הייתה גלויה לאור היום לא נעשה שום איסוף מודיעין רציני לקראת המשט (מודיעין שאת רובו היה ניתן למצוא באינטרנט) ולא נבחנו שיטות פעולה חילופיות (כגון הצעתו של גיורא איילנדר) או שיטות עצירה חלופיות (רעיונות יש בשפע).

מי שעוקב אחרי אהוד ברק יודע שלמרות שהוא חכם, מבריק ויצירתי הוא מדרדר כל מערכת שהוא מוביל לכדי ריסוק. כך עם מפלגת העבודה במתכונתה ב 1999, כך פעם שניה בבחירות פברואר 2009 וכך בתהליך השלום עם הפלשתינים, קמפ דיוויד 2 באוגוסט 2001. כשהרוחות מטורקיה כבר היו צוננות והמגמה ברורה עדיין העדיפו הוא ופואד בן אליעזר להתייחס למשבר כתופעה טקטית שאשמה בה בעיקר אצבעו של פרס וכן, בשלב הזה של ערב משט המאווי מרמרה, עדיין לסיים עיסקת מזלט"ים מורכבת עם תורכיה שאין ספק שלפחות חלק מהמידע והטכנולוגיה שבעיסקה זלגו גם לאיראן (אז, בשלהי 2009, איראן , סוריה ותורכיה היו ממש בני ברית קרובים – היום זה עוד כשלון במדיניות החוץ התורכית).

הסיבה אין בין הפתרונות הטקטיים המורכבים והמסובכים של אהוד ברק לבין אסטרטגיה יציבה וברורה שום דבר. הוא פותר כמעט כל בעיה אבל לא מגיע כמעט לאף מטרה. לכן הצהרתו היום של אהוד ברק, שמסרב עדיין בעקשנות להבין שתורכיה היא תהליך ולא תקרית חד פעמית, באתר וואלה היום ש"הכבוד שלנו חשוב אך לא יותר מהשכל" היא נכונה באופן כללי אבל מאד תלוי של מי השכל. יש מיקרים רבים גם ביחסים אישיים וגם ביחסים מדינתיים שהתנצלות היא מתכון להתדרדרות מואצת ולא לשיקום יחסים. מי שניסה להכיל את הסכסוך עם היטלר במינכן במחוות פיוס ב 09/1938 האיץ, קירב ולמעשה חרץ את התפרצותה של מלחמת העולם השניה. אין להשוות את טאייפ ארדואן להיטלר אבל גם אי אפשר להתעלם מקווי הפעולה הבסיסיים הדומים. דיכוי אופוזיציה מבפנים באמצעות פרובוקציות יזומות, הלהטת הרגשות הפטריוטים באמצעות פרובוקציות מבחוץ וככל שדרכו מצליחה יותר, באמצעות התנצלות ישראלית למשל, כך נעלמים קולות הספק מבית בדיוק כמו בגרמניה ב 1938.

מכאן אנחנו לפרק הבא – היחסים השברירים עם מצרים והעימות עם תורכיה, ששניהם לקחו תחת חסותם את החמאס בעזה, קושרים מאד ומגבילים את יכולתה של ישראל לפעול בסגנון "עופרת יצוקה" פעם נוספת ולמעשה מעניקים מרווח תימרון גדול לחמאס. לקח אחד שכבר נילמד הוא שפעולה עתידית של צה"ל צריכה להיות מהירה, מוחצת ובעיקר מתוחמת בזמן קצר, לפני שהמנגנון הבין לאומי מתעורר לפעילות (24 שעות). הלקח השני שישראל חייבת ליישם כדי לשמור על הרתעה מיבצעית מול החמאס גם בתנאים הקיימים היא לפעול בחתימה הכי נמוכה האפשרית. אתמול יום רביעי חוסל פעיל ג'יהאד איסלאמי ברצועת עזה, לא ברור איך בדיוק ומי חיסל אותו וישראל כבר הודיעה שהיא לא פעלה בעזה. גם אם ישראל לא מעורבת ישירות זה בדיק המודל שמאפשר לישראל גם לפעול ביעילות וגם לא להסתבך עם המצרים ועם התורכים ואפילו בסוף לשחרר את גילעד שליט.