למה מחכים

אין דבר שאהוד ברק נוגע בו שלא מתרסק עם הזמן, שלא מסתבך ללא מוצא ושאין ממנו מוצא אלא בסילוקו המיידי של ברק. אחרי שהוא הרס את מפלגת העבודה הם הרוויחו ביושר את החורבן שהמיט עליהם, בסיועם הפעיל של פואד ובוזי' בקדנציה השניה. ברור שהסיכוי של מפלגת העבודה להשתקם כמפלגת שמאל ציונית הוא קלוש ביותר אבל הוא אפשרי, אם בכלל, רק בלי אהוד ברק. הסיכוי לנהל תהליך מדיני מועיל מול הפלשתינים הוא קלוש אבל הוא אפשרי, אם בכלל, רק בלי אהוד ברק. יש סיכוי לשחרר את גלעד שליט, אם בכלל, אבל ללא אהוד ברק בצמרת. הסיכוי לשקם את המנהיגות של צה"ל הוא סביר, אפילו סביר למדי, אבל רק בלי ההולכה של ברק אחרת סאגת מינוי הרמטכ"ל החדש וזריקת הישן החוצה, בהתאם לתאוותיו של ברק, הסאגה שכבר נימשכת בעוצמה מאז תחילת 2010, עת החלו ההדלפות על קיצור תקופת הרמטכ"ל הקודם, אפשרית אבל רק בלי ברק. עם ברק נידונו להיטלטל ממינוי כושל, למינוי הזוי, לקומבינה שרק המוח של ברק יכול לייצר, לרמטכ"ל שימונה לבסוף אחרי כול המכשלות האפשריות, כברירת מחדל ולא כבחירה מועדפת רצויה. כרגע המשימה הלאומית היא להיפטר מהר ככל האפשר מתולעת הסטקסנט שמחבלת בכול המערכות אליהם היא מחוברת – אהוד ברק.

המשימה הכי חשובה של ארה"ב בעולם היא למנוע הפצתו של נשק גרעיני בהתייחס לשלל מוקדים: חצי האי הקוראני, תת היבשת ההודית ובעיקר המזה"ת. קשה להבין את ההיגיון האמריקאי שבמקום ללכד את בני הברית שלה במזה"ת במסגרת מהלך נחוש לבלום את איראן, שלא במלחמה רבתי, באמצעות בלימת האיראנים בתימן, בעיראק, בלבנון, ברצועת עזה ובסודן - ארה"ב מעדיפה להתקוטט עם בני בריתה הקרובים על אופי משטריהם, על מידת פתיחותם ועל הדמוקרטיה החסרה בהם ולהפוך אותן בכך מבני ברית נאמנים ליריבים סמויים וחוששים.

הרי ארה"ב לא ממש מקדמת דמוקרטיה במשטרים העריצים והמושחתים של מרכז אסיה מאזארבייג'ן עד טג'יקיסטן וכל מה שבאמצע - משטרים היכולים ללמד את חוסני מובארק דבר או שניים בעריצות חסרת גבולות. ארה"ב לא ממש נוטשת את אפריקה שם צריך מילון מיוחד להבין בכלל את המושג התיאורתי "דמוקרטיה" והאכזריות של המשטרים כלפי עמיהם, כמו בזימבאווה למשל, הופכים את מעשי סדאם חוסיין בעיראק לצדקה בהיתגלמותה. עם רוסיה הגרעינית, שם נוהגים לרצוח עיתונאים מותחי ביקורת, להשליך אנשי אופוזיציה לכלא בהאשמות בדויות ולהטיל על הקווקז משטר עריצות סטליניסטי לכול דבר, הייחסים אפילו השתפרו ונושא הדמוקרטיה הרוסית הלא קיימת נידחק לשוליים. עם סין הכובשת את טיבט 14 שנה יותר מה"כיבוש" כביכול של השטחים הפלשתינים היחסים מתחממים לאחרונה. לסוריה, כרגע העריצה במדינות המזה"ת, טרח אובאמה לשלוח שגריר "זמני" בדיוק כשהקונגרס היה בחופשת חג המולד לפני כחודש. גם אם יש גורמים המתלהבים, בטוח הקצר, מהנטישה הקרה והברוטלית של הנשיא חוסני מובארק לטובת הרפורמיסטים המפוצלים במצרים הזיכרון הקולקטיבי של המזה"ת חורט הייטב בזכרונו שבסופו של יום המשטרים באזור תלויים בגחמות של וושינגטון. חזקה עליהםו שימצאו לעצמם משענת אחרת. חלק יפנו לרוסיה , אחרים לסין והמפרציות מן הסתם לאיראן.

יש מעט סיכויים להחזיר מידה של יציבות למזה"ת אבל אין סיכוי ליציבות מזרח תיכונית כשעל ההגה בארה"ב מופקד ברק אובאמה. עוד לפני שנתיים ניראה שמצבה האסטרטגי של ישראל "מעולם לא היה טוב יותר" כטענתו של אפריים הלוי. כרגע אפשר להגיד שמאז מלחמת ששת הימים הוא מעולם לא היה גרוע יותר. הוא גרוע בגלל ברק מוושינגטון והוא נעשה עוד יותר גרוע בגלל ברק מתל אביב. את ההוא מוושינגטון איננו יכולים להזיזי את ההוא מתל אביב חייבים וטוב מוקדם ממאוחר.