הקפאה מגבילה

עם התחדשות השיחות הישירות בוושינגטון ביננו לפלשתינים בעוד יומיים, ב 02/09/2010, נהיר לכולם שסוגיית המשך ההקפאה תעלה על סדר היום בהתחלה כדרישה אולטימטיבית פלשתינית בגיבוי בין לאומי. הטענה המושמעת היא שאין לאפשר קביעת עובדות שישפיעו על סוף המשא ומתן במהלכו של המו"מ עצמו. אולם היות והדרישה להקפאה מופנית רק כלפי ישראל ברור לגמרי שהמכניזם של ההקפאה מיועד דווקא לקבוע מראש את תוצאות המו"מ, לפחות בהיבט הטריטוריאלי, כי אין דרישה מגבילה להקפאה מהפלשתינים, יתר על כן אפילו בניה לא חוקית פרועה במזרח ירושלים, כול עוד היא של פלשתינים, זוכה מייד לגיבוי בין לאומי וכמובן של השמאל הפוסט ציוני בישראל.

ישראל צריכה למנף את הדרישה הפלשתינית והבינ"ל "שלא לייצר עובדות בשטח שמשפיעות על התוצאה הסופית" כדי לדרוש בשם אותו טיעון עצמו הקפאה מגבילה מהפלשתינים בכול אזורי המחלוקת, קרי שטחי C בגדה ומזרח ירושלים. ישראל צריכה להודיע שהיא מוכנה לדון בהקפאה רק במסגרת של הדדיות מאזנת. קשה לטעון נגד זה כי ההיגיון הרי תקף  גם לפלשתינים. אין ספק שהנוסחה של הקפאה הדדית תוציא את הפלשתינים משווי משקלם ותייצר כללי דיון חדשים בין כתנאי מקדים לשיחות או במהלכם. ובכול אופן היא תייצר המון תעסוקה לכול הפוליטיקאים המעורבים. אני מקווה שיש משהוא מבין קוראי שיכול להעביר את הרעיון גם לגורמים משפיעים.

כול האמור לעיל לא פוטר אותנו מלהגדיר לעצמנו מהם גבולותיה של המדינה היהודית דמוקרטית כך שתשאר גם יהודית וגם דמוקרטית.

חרם האמנים על אריאל

לאמנים כמו לכול שאר בני האדם בדמוקרטיות שמורה זכות המחאה והצעקה. מותר לאמנים להפגין בעד כול דבר ונגד כול דבר על חשבון זמנם, כספם ואמצעיהם. כשמדינת ישראל מתקצבת תאטראות היא מתקצבת אותם כדי שכול אזרחי ישראל, מוסלמים תומכי התנועה האיסלאמית, חרדים תומכי רב כזה או אחר, כיפות סרוגות, חילוניים מצפון תל אביב וחילוניים מכול סוג ממזרח ירושלים. לכולם שמורה הזכות ליהנות מתאטראות. והתאטרון חייב לשרת את כול אזרחי המדינה. נכון יש למדינה רק זכות מוגבלת מאוד להתערב בתכני התאטרון אבל זכות מלאה לדרוש מהתאטרון הממומן על ידי כול אזרחי ישראל שלא לצנזר את קהל הצופים על פי מדד כול שהוא כראות עיני שחקני התאטרון. התאטרון, ביחוד אם הוא ממומן על ידי הציבור, אינו כלי פרטי אישי של מי משחקניו לעשות בו כבשלו ולבור לעצמו מי זכאי ומי לא זכאי לתאטרון.

לכן אם לשחקן קשה להופיע באריאל כי זה נוגד את עקרונותיו שיתכבד ויתפטר מהתאטרון ויראה שהיא איש עקרונות אמיתי ולא על חשבון כספי הזולת. כמו ששוטר מסרב לשרת במשימה או באזור מסוים חייב עקרונית להתפטר וחייל שהמשימה לא נראית לו כנ"ל כך גם שחקן תאטרון. עקרונות זה חשוב אבל להחזיק את המקל משני קצותיו זה סתם תחמנות ולהטטנות לשונית. גם להתפרנס על חשבון הציבור וגם להיות "איש עקרונות".

כול שכתבתי לא נוגע לתאטראות פרטיים שלא ממומנים או ממונים רק במקצת על ידי הממשלה או לאמנים ששכרם מופק מההופעות שלהם והם מעדיפים פחות הופעה ופחות רווח למען העיקרון. לסופרים שרשאים להגביל את מכירת סיפרם ובקיצור כול מי שהאידיאולוגיה שלו באה על חשבונו ומתוך דבקות בה.