האקדמיה, כמו כול מוסד אנושי, יודעת מאבקי כוח ומאבקי שליטה על תקינות פוליטית ומדעית יצרית וניבזית. איננו מכירים את רובם אבל מפעם לפעם נחשף קטע קטן כמו המאבק על תורת האבולוציה. חופש אקדמאי נועד לאפשר גם לאקדמאיים שכרגע נמצאים תחת התקפה בשל ממצאיהם, גישתם המחקרית וחדשנותם, לבטא את דעתם ולאפשר סיעור מוחות אמיתי מול ממצאי המחקרים השונים. כאשר אקדמאי מבטא דעה פוליטית אין לזה שום קשר לחופש אקדמאי אלא לחופש של כול אדם בחברה דמוקרטית להביע את דעתו. כאשר הפרופסורית עדה יונת, חתנית פרס נובל מביעה דעתה וחלוקה עם עמיתיה על סוגיות הריבוזומים היא אמורה להיות מוגנת על ידי החופש האקדמי. כשהיא מביעה דעתה בנושא שחרור אסירים פלשתינים היא רק אזרח רגיל הנהנה מחופש הדיבור הדמוקרטי.לכן אין דבר יותר אנטי אקדמי מחרם אקדמי בגלל מחלוקת פוליטית. חרם אקדמי פרושו שמאגרי ידע, גישות מחקריות, ממצאים מחקריים וחדשנות חשיבתית, כולם מנשמת אפה של אקדמיה תוססת ומחדשת, אמורים להשלל ולהמנע לרעת האקדמיה עולמית כולה, מפני שיש מחלוקת פוליטית ולא אקדמאית עם אנשים שחושבים אחרת. יתכן הרי שהבלשן הפרופסור נועם חומסקי הפוסט ציוני והאנטי ישראלי יכול למצוא הרבה דברים בתחומו ולהעזר במחקרים של אחרים, והם במחקריו שלו, למרות שיתכן שחלקם חושבים פוליטית הפוך ממנו. כשהוא קורא לחרם אקדמאי על יריביו הפוליטיים הוא פוגע בענף האקדמי שלו עצמו ובאקדמיה כולה.
כול האקדמיה המודרנית בנויה על זרימה חופשית של מידע ורעיונות שאמורה להיות בלתי תלויה בהשקפות הפוליטיות, הלאומיות והדתיות של הוגהם. מוסלמי מאמין יכול למצוא חידושים בשפה ובשירה הערבית או לגלות קוונט חדש בחלל בדיוק כמו אנטישמי נוצרי או חסיד יהודי. יהודי ימני יכול למצוא תרופה לסרטן שממנה ירפאו גם ילדים מוסלמים ומדען מוסלמי יכול להמציא שבב אלקטרוני שיכול להשתבץ במיכשור רפואי שמציל חיים בכול העולם. כשאנחנו מחרימים מי מהם כולנו חסרים.
לכן צודקת ממשלת ישראל בכוונתה לחוקק חוק נגד מי שקורא לחרם אקדמי על ישראל. האנשים האלה פוגעים קודם כול באקדמיה באופן מופשט למרות שהם רובם מתפרנסים ממנה. החוק המוצע דווקא מגן על החופש האקדמי ומונע מהיריבות הפוליטית לגלוש אל תוך הפתיחות והגלובליזציה של האקדמיה לטובת כולם. זה מוזר שמי שפועל לסתימת פיותהם של יריביו הפוליטיים טוען, בשם החופש האקדמי שאינו שייך לעיניין, לזכותו המלאה לעשות זאת.
לגופה של מציאות האקדמיה בישראל ובעולם מפעילה בברוטאליות יחסית ערכים של תקינות פוליטית. מרצים מפוטרים, מעוכבים בקידום או מוחרמים בשל מיצובם מחוץ לתקינות הפוליטית. ראו פרשת ד"ר ירוחם לויט, תושב קרית ארבע, מאוניברסיטת בן גוריון שפוטר רק לאחרונה מפני שטען שלבני זוג חד-מיניים יש השפעה בעיתית על ילדיהם, פרשת ד"ר אודי לבל שנאלץ, בסוף מאי האחרון, לסגת בו מהיעוץ שנתן לדוח של "אם תרצו" שטען שהשיח האנטי ציוני כבש את הקמפוסים, אל"מ פנינה שרביט ברוך שעמיתיה באוניברסיטת תל אביב התנגדו, במאי 2009 למינויה לראש המחלקה לדין בין לאומי מפני שנתנה גיבוי משפטי להחלטה לתקוף שוטרים פלשתינים במגרש המסדרים במהלך הפתיחה של עופרת יצוקה או פרשת ד"ר דוד בוקעי , מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת חיפה, שטען ב 2005, במשתמע יש לומר, שהנביא מוחמד היה הטרוריסט הראשון, טענה שהעלו נגדו שני סטודנטים ערביים ולא נתמכה בעדיות נוספות של תלמידים בכיתה. הוא הגיע עד חקירת משטרה ודרישה לחתום על התחיבות שלא יאמר שוב מה שניטען שאמר ולא הוכח. למותר לציין שד"ר בוקעי סרב לחתום ולא נמצא שום בדל של הוכחה שהוא הסית נגד מוסלמים למרות שלשונו בדרך כלל נחשבת לבוטה.
דווקא אלו שמניתי למעלה זקוקים להגנה אקדמאית מפני שהביעו דעות אקדמאיות בתחום התמחותם. הביקורת עליהם לא תקפה את מה שאמרו בטיעונים לגופו של עיניין אלא בטיעונים של תקינות פוליטית שהיא ההיפך מחופש אקדמאי. יש לשים סוף להפקרות. כן דמוקרטיה יכולה להשמיד את עצמה אם אין בה כול גבולות אבל המון תקינות פוליטית – פעם קראו לזה מקקרתיזם.
מחר נעסוק בדרוזים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה