מנהיג לא נולד

כאשר היה נדמה לאריק שרון שארה"ב מתעלמת מהמצוקה של ישראל ולמרות הצעותיו של אהוד ברק בקמפ דיוויד 2 ובשיחות טבה בינואר 2001 והיא נוטה להטיל את האשמה על פרוץ האינתיפאדה השנייה על ישראל ולגנות את הצעדים שישראל עשתה כדי לבלום את האינתיפאדה, הוא נשא, ב 05/10/2001, את מה שלימים ניקרא "נאום צכוסלובקיה". הוא הבהיר שישראל תעמוד עד הסוף על האינטרסים שלה למרות שאיפתה לשלום וליחסים טובים עם ארה"ב ונכונותה הבסיסית לוויתורים. במבט לאחור הנאום היה כנראה קצת מוגזם ולימים התפתחה ידידות והערכה אישית בין בוש לשרון על רקע המלחמה בטרור אבל גם ובעיקר על רקע העובדה שאת שרון אי אפשר לכופף אבל הוא גם לא דורך במקום. כול תקופתו של שרון התאפיינה ביוזמה רצופה והמשכית בכול מעשיו. ארה"ב ישרה לבסוף קו אפילו עם תוכנית ההתנתקות שבתחילה שללה מכול וכול, כנראה מפני שהיה לה ברור שבלי אריק אי אפשר להזיז דבר ועם אריק כמעט הכול אפשרי. זה לא שלא היו משגים רבים. אין עשייה בלי משגים ואין עשייה רבה בלי הרבה משגים. ובכול אופן נחשבת תקופתו של שרון לתקופה של מנהיגות מוצלחת – מנהיגות של יוזמה, הכרעה ונחישות ביצועית חסרת פשרות. אריק שרון גם ידע לבור את העיקר מהטפל. להתפשר בשוליים, כמו בנושא שיתוף החמאס בבחירות ברשות בינואר 2006, ולהיצמד לעיקר עיצוב מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

אולמרט היה מנהיג איום ונורא. הוא גרר אותנו לשתי מלחמות חסרות הגדרה שבוצעו בשיטה שישראל לא יכולה להרשות לעצמה של הרס רבתי (לא היה במבצעי צה"ל לטעמי שום פגם מוסרי). אולמרט לא הצליח להגשים ולו אחת מהתוכניות שדגל בהם. לא "התכנסות חד צדדית", לא "הסדר עם הפלשתינים" ולא דברים נוספים. למרות זאת זכה ללגיטימציה והערכה בין לאומית בעיקר מפני שהוא לא היסס לקבל החלטות ולהתעקש על ביצוען. נדמה שהיוזמה, הנחישות והרציפות הם המפתח ללגיטימיות.

ביבי עצמו כתב בספריו שבזירה הבין לאומית הצינית, רווית הלחצים והאינטרסים מתחשבים רק במי שעומד על דעתו ואי אפשר בלעדיו ולכן צריך להתמקח ולהגיע איתו להבנה. מי שמוותר על עמדתו ונגרר לרצות את הלוחצים הופך להיות גורם שאפשר להתעלם ממנו.

בניגוד לכול ראשי הממשלות של ישראל בעבר ובניגוד לביבי עצמו בקדנציה הראשונה, ביב הנוכחי לא מוביל לאף מקום, לא מגדיר שום מטרה אמיתית וברת השגה, לא פועל על פי אף אידיאולוגיה או תפיסה אסטרטגית שהוא מאמין בה. אין אף ממשלה קודמת שהצטיינה בחוסר מוחלט של כיוון, יוזמה, הגדרת מטרה, חזון או בהירות כממשלת ביבי הנוכחית. אין לביבי מה לחשוש, אין לשותפיו בקואליציה ממילא שום בררה אחרת חוץ מבחירות.

 

ברור שארה"ב ניפחה את משבר ביידן מעבר לכול פרופורציה. ישראל הרי כבר עשתה מחווה גדולה בהקפאת הבנייה בהתנחלויות. היא במפורש אמרה שתמשיך לבנות בירושלים ובין הפקדת התוכנית לבנייה בפועל יש לפחות 6 שנים. אבל ארה"ב יצרה ניצלה את המשבר כדי להגדיר מחדש את הקו הירוק בירושלים, לכבול את ידי ישראל מכול בניה עתידית במזרח ירושלים ואם הפנים לעתיד, למנוע חידוש הבניה בהתנחלויות לאחר מועד ההקפאה. לדעתי ארה"ב עצמה שגתה שגיאה אסטרטגית קשה כשהעלתה בגישתה את רף הדרישות הערבי, הציבה לישראל רף שהיא לא יכולה לעמוד בו – אין ממשלה מימין ומשמאל שיכולה להתעלם מהצרכים של 200,000 יהודים מעבר לקו הירוק בירושלים ויכולה לוותר עליהם כתנאי מקדים לשיחות קירבה שלפני המו"מ עצמו. הגישה האמריקאית גם חיזקה מאוד את המעמד של איראן במזה"ת ואת הזיקה בין סוריה לאיראן לרעת כול העולם אבל זה סיפור אחר והבעיה נתונה לפתחנו.

משבר יוצר מנהיגים או חושף באופן אכזרי את העדרם. לביבי עמדו שלוש ברירות. א. לצאת בנאום צכוסלובקיה משלו שבו הוא מגדיר לנו ולעולם את הקווים האדומים של ישראל אבל גם את מרחב הוויתור - וזאת גם במחיר משבר עם ארה"ב. ב. לצאת ביוזמה מדינית משלו, עם או בלי נאום צכוסלובקיה, במחיר משבר עם האגף הימני בקואליציה ובממשלה שלו, כבר הצבעתי על יוזמה אפשרית בבית חנינה ורכס השועפט. ג. לצאת בנאום "שלום" לאוכלוסיית ישראל ולפלשתינים שבו הוא מודיע על הקפאה "זמנית", הרי הכול זמני במזה"ת, גם במזרח ירושלים כדי, כביכול, "למצות" את תהליך השלום מה שיכול לזעזע את ממשלתו. ביבי כמנהגו המשיך להתפתל - קצת התנצלות, איזו ועדת בדיקה שאין לה מה לבדוק, עוד גמגום חסר מהות. דווקא שבבית הלבן יושב מי שהשרה לימור ליבנת הגדירה כ"נוראי לישראל" אין לישראל מנהיג. בית ראש הממשלה ריק כרגע, בינתיים גר שם אחד בשם ביבי.