עדיין גיבור

מלחמת לבנון השנייה חשפה שורה של ליקויים ערכיים בסגנון הפיקוד של הצבא ונורמות של אחריות מופחתת שמפקדים החלו על עצמם. מזה שנים חלק נכבד מבכירי הצבא לא מחפשים לעצמם הגשמה אישית בחינוך, בתעשייה, באקדמיה, בהתיישבות בכלכלה או , למצער, בפוליטיקה. רבים מדי הופכים להיות סוחרי נשק או לסוג של שכירי חרב הסוחרים, יותר מפעם אחת, בסודות המדינה.

הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השנייה אינה יכולה להתמקד רק בתורת הלחימה, באימונים, בתיאומים ובהצטיידות אלא חייבת לשים את המוקד על הערכיות האישית. המאבק בנורמות הצבא הוא הזול ביותר במונחים כלכליים והחשוב ביותר במונחים של תפקוד ותוצאה. החלקנו בקלות רבה מדי את כישלונות מלחמת לבנון למישור האימונים, התקציב והטכנולוגיה למרות שפיקוד ניחרץ היה יכול בקלות להביס את החיזבאללה הנחות טכנולוגית במהירות למרות העדרה של מערכת המגן לטנקים "מעיל רוח", למרות המחסור באימונים ולמרות המצוקה התקציבית.

שלא בטובתו נקלע תא"ל ציקו תמיר לעין הסערה. הקצין שאין מי שחולק על ערכיותו, יושרתו והובלתו הערכית מעד מעידה שבימים אחרים, אולי בימי דן חלוץ, לא הייתה מגיעה להיכן שהגיעה. פרשת ציקו תמיר צלבה והעצימה את עצמה בעקבות פרשה זניחה אחרת, זו של תא"ל עימאד פארס. למעשה שני הקצינים הניחו לפתחו של הרמטכ"ל דילמה בין מהפיכת הערכיות לבין מחויבותו האישית לקציניו, למעולים שבהם. יש בזה אי צדק שמעידה קטנה, אולי חד פעמית, יכולה כך לגזור את גורלו של אדם ראוי מכול הבחינות אבל הצבא, כגוף ערכי, חשוב לנו הרבה יותר.

טוב היו נוהגים שני הקצינים לו היו מבינים מעצמם את המצב עליו נקלעו והיו לכן מסיקים לבד את המתבקש. זה היה לכבודם ולכבוד צה"ל. משלא הבינו את המצב נגזר על הרמטכ"ל, שסביר לנחש חש באי נוחות רבה, לקבל את ההחלטה בשבילם. זה לא קל להיות רמטכ"ל, ההחלטות קשות, כרוכות במשמעויות רבות אבל לכן אנחנו רובנו לא שם ובצמרת תמיד בודד מאד.

למרות שהחלטתו של הרמטכ"ל לא לאפשר לציקו תמיר קידום בצבא הייתה בלתי נמנעת עדיין יש לחברה בישראל הרבה דרכים להראות לציקו תמיר שהוא עדיין גיבור, ערכי וישר בעיננו ושאנחנו לא מוצאים בו פגם בשל מעדתו, כנראה שרובנו מעדנו בדברים חמורים יותר. סוף הצבא זה לא סוף העולם, יש חיים מחוץ למטה האוגדה גם לנו וגם לציקו תמיר.