לדבר עליהם ולא עלינו

אחת הבעיות של ישראל, המשך לגל העכור של הכפשת ישראל הסוחף את העולם הוא שכל מעשה שישראל עושה מוצג באור שלילי או לפחות יש מאמץ להציגו כשלילי. אין ספק שהמשלחת הרפואית להאיטי נועדה לשפר את הדימוי של ישראל אבל, בחממת השנאה של לונדון, נמצאה מי שטענה שהמשלחת יצאה "לקצור אברים" לצורך הרפואה בישראל. אותה פוליטיקאית היתממה שאינה מאמינה לטענה אבל, כדי למנוע שמועות זדוניות, ישראל צריכה לחקור ולעדכן את העולם. היא לא טענה דבר דומה כלפי אף משלחת אחרת בעולם. כול ארגוני הביון בעולם משתמשים בזהויות גנובות ובמסמכים מזויפים. כולם יודעים זאת אבל כשישראל עושה זאת זה הופך לעוד מסע הכפשה נגד ישראל.

לישראל יש מספר דרכים להתמודד. באחרונה מנסה המדינה להכשיר דוברים באמצעות הכרת הסכסוך הישראלי פלשתיני לעומקו. הגישה הזו שגויה מהיסוד, ולא מפני שהכרת הסכסוך לעומקו אינה חשובה, מפני שאת הבריטי השמאלני והצרפתי הצבוע זה ממש לא מעניין אם אנחנו הסכמנו לתוכנית החלוקה ב 1947 והפלשתינים לא. נאבד אתם קשר אם נזכיר שוב את השואה. לתורכי הפגנות ההמונים בקהיר ערב מלחמת ששת הימים ב 1967 בו הבטיח גמאל עבדל נאצר לעמו "ניפגש בתל אביב" הם פשוט לא רלבנטיים. הגישה ההסברתית הנכונה צריכה להתמקד לא בנו ובתחושת הצדק שלנו אלא באופן שבו נוהגים מבקרינו הם עצמם במצבים דומים. בקיאות בהתנהגות התורכים כלפי הכורדים והארמנים חשובה יותר מבקיאות במהלכים של ערב ששת הימים או יום הכיפורים. בקיאות במהלכה של מלחמת אלג'יריה ובהתנהגות הצרפתים באפריקה מאז עד היום מדברת לליבו של הצרפתי יותר מהסיבות המשכנעות (אותנו) למלחמת לבנון השנייה. הזחיחות, הדמגוגיה וההונאה שממשלת בריטניה נהגה כלפי אזרחיה היא כאשר הצדיקה את מלחמות פוקלנד, את השתתפותה במלחמת עיראק הראשונה, במלחמה באפגניסטן ובמלחמת עיראק השנייה מדברים לבריטי יותר מהניסיון שלנו להצדיק את עופרת יצוקה. האחריות המוסרית שיש לאירופה במעשי הטבח האיומים ביוגוסלביה עשויים לעורר מידה של תחושת אשם ביהירות המוסרנית של אירופה כלפינו. הייתי מייעץ לכל מסביר באירופה להתמחות באירועים לפני, בזמן ואחרי טבח סרברניצה בבוסניה, ביולי 1995, בו נטבחו 8,000 בני אדם באחר צהרים אחד, יותר ממספר הערבים שנהרגו מידי ישראל באינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה גם יחד.

הגישה ההסברתית הישראלית היא לא רק בורה בתוכן ובידע ומשננת קלישאות שאינן מעניינות איש, היא פסיבית, מתמקדת בתחושת הצדק שלנו ומתבכיינת. הדו שיח האופייני מנוהל על ידי אירופי יהיר ומלא מוסר שמטיף לנו שאנחנו הרגנו אזרחים למולו וישראלי שמצטדק שבתוקף הנסיבות לא הייתה לנו ברירה כי.... בלה בלה בלה... ישראל צריכה לתבוע מאותו אירופי תשובה לנוכחות ארצו באפגניסטן, להתעלמות ממעשי הטבח בבלקנים בשנות התשעים שהתבצעו בחלקם הגדול בצל נוכחות כוחות נאט"ו. להתעלמות האירופאית מזכות ההגדרה העצמית של הכורדים, ליחס המפלה בכול אירופה לצוענים, ליחסים המסחריים הענפים עם איראן, יקירת זכויות האדם, וכן הלאה. אם האירופים דורשים מאתנו הסברים עלינו לספק להם אותם אבל גם לדרוש מהם הסברים ולהתמקד בהם.

אין טעם להסביר לאירופים ציונות או לשכנע אותם לאמץ את גרסתנו לסכסוך עם הפלשתינים – הרבה יותר יעיל להעמיד מולם מראה של עצמם. זה לא יפטור את הבעיה של שנאת ישראל וזה עדיין הרבה יותר יעיל ממסבירים ישראלים שהתמחו בתולדות הסכסוך אבל אין להם הרבה מושג מה קורה אצל עמים אחרים במצבים דומים.