כאשר פרץ ה"אביב הערבי", למעשה עם "מהפכת היסמין" בתוניס ב 12/2010, היה ברור שמדובר בהתפרצות המונים, אותנטית, עממית לא מבוקרת ששיקפה את המיאוס של החברה הערבית במזה"ת ממשטרי העריצות המושחתים ובעיקר מהפיגור הכלכלי. ההתלהבות בעולם שהנה מדינו ערב יעברו תהליכי דמוקרטיזציה הייתה גדולה - המעטים שהצביעו על עוצמתו החברתית של האסלאם, העדר חברה אזרחית, המחסור במסורת דמוקרטית והעובדה שהצבא הוא עדיין מקור כוח פוליטי נחשבו כמקלקלי החגיגה. ארה"ב בחשה מאחורי הקלעים וסיעה, למעשה, לערוף את ההנהגה הפוליטית של האזור -לסלק היה החלק הקל של הסיפור - להציב אלטרנטיבה לחלק המסובך והמסוכן.
החלל הפוליטי התמלא מיד בגורם הכוח העממי היחיד שיכול לטעון לתמיכה עממית ולכן להיות גם דמוקרטי - האסלאם בצורתו הדתית והפוליטית. כבר באמצע 2012 ובחירתו של מוחמד מורסי, איש 'האחים המוסלמים' לנשיא מצרים התעצמה ה"איסלמיזציה" של 'האביב'. בסוריה נידחק "הצבא הסורי החופשי", שייצג לאומיות, בפני חבורות הסונים של 'ג'בהת אל נוסרה' (אל קאעידה), 'ג'יש אל אסלאם' ועוד. בעיראק החלו שרידי 'המדינה האסלאמית של עיראק', מימי הכיבוש האמריקאי, להפך לאופוזיציה הסונית למשטר השיעי. ובתימן התעצם המאבק הסוני שיעי . ברור שכשהדת מושלת בכיפה מתגברת הסכנה למלחמה סונית-שיעית והלאומיות נדחקת בפני הדת. אכן בקיץ 2014 פרצה המלחמה הסונית-שיעית האזורית כאשר דאע"ש פרץ במלוא עוצמתו ממוסול והשתלט, בתוך שבועות, על כשליש מהמרחבים של סוריה ועיראק מנקז אליו התלהבות ג'יהאדיסטית עולמית - המלחמה הדתית שמחקה גבולות לאומיים התנהלה בתימן, לבנון, עיראק וסוריה בעוצמה ואכזריות של ימי הביניים. בשלב הזה רוב מעצמות העולם התקשו להבין את הסבך, את גורמי הכוח ואת העוצמה הריגשית במזרח התיכון ונשאר המום וחסר מעש נוכח האירועים..
הראשונה שהתעשתה הייתה רוסיה שהחלה בספטמבר 2015 את שלב משחקי המעצמות כאשר התערבה כמעצמה, באופן ישיר, בסוריה כדי לנצל את ההזדמנות לבסס לעצמה נוכחות קבע במזה"ת ובים התיכון. למעשה התניעה רוסיה תהליך שהוציא מידיהם של המליציות השונות, הממשלות המקומיות והקבוצות הדתיות את עצמאות ההחלטה שהועברה למגרש הבין מעצמתי - כשגורל האזור ניקשר בגורל חצי האי קרים, יחסי נאט"ו -רוסיה ומעמדה של ארה"ב. . את הקרב במוסול ניהל למעשה פיקוד איראני שגם הכתיב לממשלת עיראק את איחוד הצבא הלאומי עם המילציות השיעיות, עמדתו של ראש ממשלת עיראק חיידר אל-עבאדי לא הייתה גורם אלא כחותמת גומי. בסוריה הסכמי הפינוי, חילופי האוכלוסין והפסקות האש לאחר קרב חאלב סוכמו בין תורכיה, רוסיה ואיראן ובשאר אסאד, כביכול הנשיא, מכותב לידיעה בלבד. אתמול סיכמו בריאד, בירת ערב הסעודית, המטות הכלליים של פקיסטן וסעודיה, בנות ברית וותיקות עם מניות סעודיות בפרויקט הגרעין הפקיסטני, על מדיניותם כלפי איראן, מלחמת תימן והמזה"ת בכלל - עמדתו של האדי עבדאללה מנסור, כביכול נשיא תימן, אפילו לא נשמעה. כך גם אין שום חשיבות לעמדת ממשלת לוב. כל המליציות, כולל צבא אסאד, צבא תימן או צבא עיראק הפכו לכלי משחק ובשר תותחים במאבק גדול בין מדינתי ועוצמתי שהשחקנים הראשיים בו הם רוסיה, איראן, תורכיה וערב הסעודית ובקרוב ארה"ב. בזירה נותרו למעשה רק שני שחקני משנה משמעותיים עצמאיים - דאע"ש והלאומיות הכורדית המתגבשת ושניהם מכרסמים בעיקר בקואליציה הסונית .
קשה כרגע להעריך את כניסתו הצפויה של הנשיא הנבחר דונאלד טראמפ כשחקן משמעותי במשחק המעצמתי, אך יש סכנה אמיתית שישראל תמצא את עצמה תחת לחצים לסייע לארה"ב ולקחת צד ברור במשחק הכוח האזורי המסתבך, הרי לישראל יש עניין בהכלת איראן, הסכנה היא כבר לא דאע"ש, חיזבאללה או הטרור הפלשתיני, הם בשוליים, לישראל נכונו דילמות קשות מאין כמותן וככל שתדע להתרחק מהמלחמות והמאבקים באזור או להצניע את תמיכתה לאפיקים חשאיים כן יטב לנו בטווח הארוך.
בטווח הארוך אירן תפעיל במשנה עוז את שליחיה כנגדנו מצויידים בנשק חדיש. האם אתה יכול לראות משהו שונה באופק? ואז זה יהיה קשה הרבה יותר. עדיף להצטרף לצד ארה"ב מאשר כל אופציה אחרת.
השבמחקאכן במצב של חוסר ברירה יש להידבק חצד האמריקאי - גרגע ניפתחים בקיעים בין רוסיה לאיראן וההבנות עם רוסיה עובדות טוב , לטובתנו .
השבמחקיש להסיף עוד דילמה - יתכן שישראל, הסמוכה כל כך לשולחנה של ארה"ב, תאלץ לקית צד לצידה של ארה"ב. יש לגבות מחיר מדיני גבוהה ככל האפשר בתחומים החשובים לנו עבור בסיוע שאנחנו נותנים, לא ממש משנה למי !
השבמחק