הלנצח תאכל חרב ?

הקדמה - בכוונתי לכתוב סידרה בת ארבע פרקים על מיקומנו במזה"ת, המלחמות, השלום ולאן אנחנו יכולים וצריכים לשאוף במזה"ת. אתמול כתבתי את הפרק הראשון "שתי מדינות לשני עמים", היום "הלנצח תאכל חרב", מחר אעסוק ב "UNSUSTAINABLE - לא בר קימא", אותה מילה דיפלומטית אהובה, המבוא לאסונות ובפרק האחרון על האפשרות הרצויה לנו. היום, כאמור, הלנצח תאכל חרב ?.

מאז הסכם סייקס-פיקו מלפני בדיוק 100 שנים, הסכם שכפה על המזרח התיכון אינטרסים אירופים קולוניאליים והתעלם, כמעט לחלוטין, מתושביו החרב הכתיבה את המציאות, לא רק החרב אבל בלי החרב המזה"ת היה מתפתח אחרת לגמרי. את ההסכם עצמו כפו הצרפתים במיבצע צבאי גדול בסוריה ב 1920 כשסילקו את המלך פייצל, בן הברית לבריטים, מסוריה. הניצחון הצבאי הצרפתי הזיז את פייצל לעיראק ויש מאין הוקמה אמירות עבר הירדן, היום ממלכת ירדן, כדי לתת מדינה לאח הצעיר עבדאללה הראשון.  מאז עד היום, כל הזמן וללא הפסקה מתחוללת לפחות !! מלחמה אחת במזה"ת בדרך כלל כמה במקביל.

חלק מהמלחמות הן על בסיס עדתי - כורדים נגד תורכים למשל, חלק על בסיס דתי, סונים נגד שיעים אבל גם נוצרים נגד דרוזים, חלק על בסיס שיבטי, בעיקר בלוב ובתימן, חלק על בסיס שינאה למערב ושחרור מקולוניאליזם כמו מבצע "מוסקיטר" - ההשתלטות הבריטית-צרפתית על תעלת סואץ ב 1956.  חלק מהמיבצעים היו על בסיס כביכול אידיאולוגי - למשל המרידות הנאצריסטיות בירדן ובלבנון ב 1958 שהביאו להתערבות מרינס אמריקאי בלבנון, צנחנים בריטים, שהוטסו מעל ישראל, בירדן וכוחות מצריים בתימן שפעלו לצד הנאצריסטים בסילוק "האמאם" שהיה גם השליט השיעי אזדי של תימן,  חלק מהמלחמות היו על בסיס הגמוניה פוליטית ובין מדינות ובראשן מלחמת איראן-עיראק בעשור , 1979-89.   רוב מדינות האזור לא ממש אוימו מבחוץ,  ולרוב מדינות המזה"ת, כולל תורכיה החברה בנאט"ו, לא היה צורך בצבאות ענק והשקעות עתק בצבא אלא ובעיקר להבטיח את שרידות משטריהן.  בעיקר כי התשתית הפוליטית שנאכפה על המזה"ת בהסכם סייקס-פיקו התעלמה מהמבנה החברתי באזור, מהשנאות והיריבויות ההיסטוריות, בראשן היריבות הדתית ההיסטורית בין סונה לשיעה, אבל בעיקר מהשאיפות הלאומיות - הכי בולט מהשאיפות הלאומיות של העם הכורדי.  

המזה"ת הוכיח באופן מתמשך שמי שאין לו חרב נידון להיכחד מהאזור - הקהילה העתיקה מאד של הקופטים במצרים ו/או המרונים מלבנון פשוט בורחים מהאזור ושיעורם המוחלט והיחסי באזור הולך ומתעט, את היזידים שורפים חיים ואת נשותיהם אונסים. אין חולק שהיזידים חיים במזה"ת מאז ומתמיד, הם לא כבשו או פגעו בשכניהם ולא היו נטע זר שהגיע "במטוסים ואוניות" - הם רק היו קצת שונים באמונתם ולא הייתה להם חרב. האכזריות היא נוראית, מעשי הטבח במספרים מעוררי צמרמורת,  זכויות האזרח, כבוד האדם או שילטון החוק מושגים ווירטואלים והסכמים בין צדדים ניצים או אפילו בין בני ברית הם סידור לרגע מטעמי נוחות. תשאלו את ארדואן ואסאד שב 2010 עוד עשו תימרונים משותפים ודנו ביחד בצעדים נגד ישראל והיום הם אוחזים איש בגרון רעהו. . רק עליונות צבאית, המגבה את הסכם ההפרדה בינינו לסוריה ברמת הגולן מבטיחה את קיומו. מהרגע שהעיראקים הריחו חולשה איראנית לא הייתה להם שום בעיה להפר את הסכם הגבולות בינהם, להציב תביעות ולצאת למלחמת איראן-עיראק ב 1979 (מיליון הרוגים משני הצדדים) - מספר ההפרות של הסכמי "הפסקת אש" במזה"ת מאז 1948 בין צדדים ניצים נימדד באלפים. הנוהג הרווח הוא להמשיך את הלחימה, גם בעת "הפסקת אש" רק בעוצמה מוחלשת יותר - סוריה היא הדוגמא המייצגת. .

לכן במזה"ת אי אפשר להתקיים ללא חרב גדולה ומפחידה אפילו נירקוד עם הפלשתינים 'הורה' בכיכר ציון  או 'דבקה' בכיכר אל-מנאר ברמאלה - זה לא מובן מאליו שחופי ישראל בקיץ מלאים במתרחצים כולל תיירים ופלשתינים, כשבמרחק 200 ק"מ בקו אוויר מתל אביב (רק 70 ק"מ ממקום מגורי) מחריבים רובעי מגורים שלמים, שורפים אנשים חיים וגלי פליטים נואשים מנסים, בכל כוחם, לברוח ולשרוד את היום טרף לסוחרים ומבריחי אדם.  60 ק"מ דרומה מתל אביב עוד הוזים ופועלים לעשות לנו מה שהם עושים אחד לשני לא בגלל הכיבוש אלא על תקן ה"יזידים" המקומיים. על זה אמר משה דיין כבר ב 1956 בהספד לרועי רוטנברג ז"ל ב 29/04/1956, כן לפני שישים שנה כשלא היה כיבוש, הפלשתינים עדיין הגדירו עצמם ערבים והערבים כרגיל הזו את השמדת ישראל במבצע הצבאי הגדול הבא - "היה ונישמטה החרב מידנו וניכרתו חיינו".  בעיברית מדוברת - כן!!! - בעתיד הניראה לעין (הנצח היחסי) נידונו לחיות על חרבנו במזה"ת.