אופק 2020 היא תוכנית שאפתנית של האיחוד האירופי להשקיע 20 מיליארד יורו בשש השנים הקרובות בקידום המדע והמחקרים באירופה בדגש על שיתופי פעולה בין מכוני מחקר שונים ובין תחומי התמחות שונים (דיסציפלינות). בנוסף למדינות החברות באיחוד האירופי הוצע לעוד שתי מדינות - שוויצריה וישראל להשתתף במיזם.
שוויצריה אינה חלק מהמסגרת של האיחוד האירופי בגלל מדיניות הבדלנות והנטרליות המסורתית שלה מאז מלחמות נפוליון ב 1815. אבל לבד מהמסגרת האירגונית שוויצריה היא הליבה הגאוגרפית של אירופה וחלק אינטגרלי מהתרבות והמסורת האירופית. הזמנתה להשתתף בפרויקט היא מובנת מאליו ופרוצדורלית בעיקרה. החריגה היא ישראל - היא לא מדינה אירופאית במיקומה הגאוגרפי, בתרבותה והיא ממוקמת בלב אחד האזורים הבעייתיים בעולם בליבה של תרבות אחרת ומרחב פוליטי אחר. שלא כמו כל מדינות אירופה, כולל שוויצריה, יש איום קיומי על ישראל במישור השאיפות הפוליטיות של רוב הגורמים במרחב, נבנית יכולת כזו באיראן ושולי הביטחון של ישראל, היה ותשגה באיזו החלטה אסטרטגית גורלית, הם דקים בצורה מבהילה. רוב מדינות אירופה, למעט כמה מיני מדינות בבלקן ביוגוסלביה לשעבר, לא צריכות כלל צבא כדי להבטיח את קיומן - ישראל לא תשרוד שבוע בלי צבא משוכלל ומיומן. מכאן שההשקפות הפוליטיות וההתייחסות של אירופה וישראל הן שונות לגמרי. באירופה הכל מאזן של אינטרסים של 'איך לחיות' - בישראל זה לא פעם 'אם לחיות'.
חלקה הכספי של ישראל במימון הפרויקט היה צריך להיות כ 600 מיליון יורו. כמה מתוך הסכום ה ה היה חוזר לישראל בצורת מימון ועידוד מחקרים לא ברור וכניראה גם אי אפשר בשלב הזה לדעת. ההערכות נוטות בין 550 מיליון יורו לממעיטים עד 900 מיליון יורו הערכות מירביות. עיקר משמעות הפרויקט היא לא כספית אלא שפע הפרויקטים המשותפים בין המכונים והאוניברסיטאות השונות ובין הדיסציפלינות הרבות. לכן אפשר לסכם את הסוגיה עד כאן שהבעיה היא לא כספית - יתכן שהזרקה ישירה של הכסף הישראלי המיועד לפרויקט למערכת המחקר בארץ הייתה מפצה ויותר את התפתחות המדע בישראל - הבעיה מתמקדת בהפריה הדדית ושיתופיות מחקרית.
לקראת פירסום הפרויקט דרש האיחוד האירופי מישראל למעשה לנתק את עצמה מהגדה המערבית, לדווח לאיחוד עד רמת המועסק הבודד מי משתתף בכל פרויקט והיכן מתבצע המחקר הפיזי. על פי הפירסומים די שחלק מיזערי מתבצע מחוץ לגבולות 67 כדי לשלול השתתפות בפרויקט. ישראל צריכה לכן להתחייב בחתימתה על ההפרדה ולהעניק סמכויות פיקוח ובקרה לאיחוד האירופי. אין כוונת המאמר להתעסק בשאלה של חופש המדע וזרימת הידע, חרם אקדמי והפרס שניתן לפלשתינים בקביעה דה פקטו של גבולות 67 על ידי ממשלת ישראל שלא בתהליך של מו"מ מדיני, אלא בפרקטיקה המעשית של 'החרם' בלבד.
כמו שמשפחה שכולת טרור לא רואה בדרך כלל בסוגיית שיחרור האסירים הפלשתינים אלא את יקירם שנירצח לפני שני עשורים ומעלה כך מדענים לא רואים אלא את סוגית המחקר הבא ולא את רוחב היריעה כשהם מדברים במונחים אפוקליפטיים על 'החרם' האירופי.
אף מדינה, אפילו כזו שאינה מאוימת בעצם קיומה, לא יכולה להכפיף את חופש ההחלטה שלה, את מרחב התימרון המדיני שלה ואת ריבונותה לשיקול הבלעדי של מענקי מחקר ולאפשר לגורמים זרים לדרוש דיווח האם עובד מחקר בישראל גר בלב תל אביב, בגילה בירושלים או בעפרה למשל. הסכמה לדרישה האירופאית מייתרת את המו"מ עם הפלשתינים ומבטלת את זכותה של ישראל לעמוד על עמדות חשובות לה - יתר על כן היא מטילה על ישראל אחריות מוחלטת לקיפאון עם הפלשתינים ואשם מוחלט שהמו"מ לא הגיע לסיומו עד היום. בתנאים האלה ההחלטה מעודדת את הפלשתינים להקשית את הקו יותר ויותר.
ישראל למודת החרמות מהעבר חייה בשפע יחסי מול שיברון העולם הערבי. שכחנו את החרם הערבי של שלושת העשורים הראשונים לקיום המדינה (אגב רישמית החרם נימשך עד היום). לחרם היו כמה מעגלים: חברות שפועלות בישראל במעגל הראשון, כאלו שסוחרות עם ישראל במעגל השני וכאלו שעובדות עם חברות שפועלות או סוחרות עם ישראל במעגל השלישי. לחרם הייתה השפעה אמיתית על נכונות קהיליית העסקים לפעול בישראל אבל השפעה מדרבנת על ישראל להיות יצירתית יותר, להעזר בעם היהודי בעולם ובסוף המדינות הערביות ניפגעו מהחרם יותר מישראל או לפחות ישראל התפתחה מהר יותר מכל המדינות הערביות חוץ מאלו ששוחות באגמים של נפט.
ב 1967 הטילה ממשלת צרפת של שרל דה גול אמברגו נשק על ישראל וביטלה מסירת סט"ילים ומטוסי מיראג' 5, שכבר שולם עליהם. המיראג'ים הגיעו לבסוף ללוב ובודדים מתוכם השתתפו בצד המיצרי במלחמת יום הכיפורים ב 1973. 5 סטי"לים הוברחו לישראל ב 1968 במיבצצע "שרבורג". ישראל החלה לפתח תעשייה אווירית עצמאית שייצרה מטוסי נשר, כפיר ולביא, שתוכניותיו כניראה נימכרו לסין, והיום מייצרת ישראל צי מזל"טים ומל"טים המתקדם בעולם והמתחרה בזה של ארה"ב. התעשיה הצבאית הצרפתית, זו שניזונה גם מחיל האוויר הישראלי ומלקחיו, ניגררה לאט אבל בטוח לתהליך של דעיכה איטית - לא רק ולא בעיקר בגלל החרם על ישראל אבל גם בגלל החרם.
מכאן לשאלת החרם האקדמי - הכל תלוי ביצירתיות הישראלית ולא בכסף האירופי. כמו במאמרי הקודם על האפליה הבעיה העיקרית היא איך מתמודדים ולא למה עשו דווקא לי. כמו במעשי חרם קודמים אם ישראל תשקיע את הכסף שיועד לפרויקט אופק 2020 והרבה מעבר לכך ישירות במדע הישראלי - תעודד יצירתיות וחדשנות ושיתופי פעולה מדעיים עם מרכזים בינ"ל מחוץ לאירופה - ישראל תוכל לגמד מאד את הנזק. אפילו באירופה עצמה יהיו ויש מספיק אוניברסיטאות ומכוני מחקר שישמחו להמשיך לשתף פעולה עם ישראל, אם לא במסגרת אופק 2020 אז מחוצה לו. הרי ישראל היא מדינה מובילה במחקר המדעי ונכס למי שמוכן לשתף איתה פעולה.
בסופו של יום חוסר הברירה הוא אבי היצירתיות והמצוקה יכולה להיות מקור לחדשנות בלתי ניגמרת - זה תלוי בנו ולא בכסף האירופי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה