קיבעונות ישנים - זמנים חדשים

ביום ראשון האחרון כתב נחום ברנע בידיעות מאמר שבו השווה בין הסכסוך הישראלי פלשתיני לסכסוכים מתמשכים נוספים בעולם. בשורה התחתונה טוען נחום ברנע שההבדל הוא שבמיקרה שלנו אנחנו כבר יודעים איך יראה ההסדר הסופי בינינו לפלשתינים - לא כך בסכסוכים אחרים. האמרה הנדושה הזו מפי כתב ופובליציסט בכיר לא יכולה להעיד על יותר מקיבעון קשה. איננו יודעים עד הסוף האם פני הפלשתינים למדינת לאום משלהם בשטחי הגדה על בסיס גבולות 67 או פניהם לחיסולה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי כש"הכיבוש" ו"בעיית הפליטים" הם הנשק העיקרי שלהם במאבק לדה לגיטמציה של מדינת ישראל. לכן איננו יודעים אם הפלשתינים בכלל מעוניינים בהסדר באופק הניראה לעין - רוב הסימנים הם שלא. שנית מציאות גבולות 67 אינה רלבנטית יותר. עם כחצי מיליון מתנחלים מעבר לקו הירוק, 380,000 מתוכם לא במזרח ירושלים אלא במקומות נוספים כמו אריאל, אפרת, הגוש של קרני שומרון, ביקעת הירדן וקריית ארבע, אפשר לקבוע בוודאות שגבולות 1967 כבר לא יהיו בסיס אמיתי להסכם - זה לא אומרת שאין מקום לחילופי שטחים מסויימים. שלישית -העולם הערבי מתפורר וזהויות חדשות, דתיות ועדתיות מחליפות את הזהויות הישנות הכביכול לאומיות. לאן תגיע התחושה הלאומית הפלשתנית בתוך התהליך הגדול אין לדעת, החמאס למשל מדבר על ה"אומה האסלאמית", מדינת ישראל כגוזלת אדמות "הווקף" המוסלמי ועל אחדות ערבית תחת כנפי השריעה המוסלמית במזה"ת (לכן הם חברים כל כך טובים של טאיפ ארדואן ראש ממשלת תורכיה). רביעית - למרות שדיון באופציה הירדנית הוא מבחינת טבו ולישראל יש עיניין אסטרטגי בהמשך שליטתו של בית המלוכה ההאשמי בירדן המשטר שם לא חסין מפני תהפוכות העולם הערבי. האפשרות שבית המלוכה יקרוס ויסולק מירדן ובירדן תתעצב מחדש הזהות הלאומית של הפלשתינים במין ווריאציה של "האופציה הירדנית" אינה היום עיניין של דימיון אלא אפשרות סבירה למדי.

עוד זה הולך וגדעון עשת בא, גם הוא אתמול בידיעות, כותב על מחנה "פתרון שתי המדינות" הישראלי שלא עושה מספיק להתחבר למחנה התאום שלו - מחנה "פתרון שתי המדינות" הפלשתיני. רוב הישראלים כשהם אומרים "פתרון שתי המדינות" מתכוונים לקיצור של המשפט "פתרון שתי המדינות לשני עמים". רוב הפלשתינים לא מעלים על דעתם "שני עמים". חוץ מסרי נוסייבה - שותפו של עמי אילון למיזם "המיפקד הלאומי" , אין , למירב זיכרוני, למירב ידיעתי ומכל מה שבדקתי, אף מנהיג פלשתיני אחר שמעז לדבר על שני עמים. יתר על כן התירוצים למה לא להכיר במדינת הלאום של העם היהודי עוסקים בכל נושא אפשרי החל "ממתי מגדירים מדינה על פי הזהות הדתית שלה?", דרך אין בכלל דבר כזה "עם יהודי", יש אולי דת כזו, וכלה שגם אם יש יהודים כדת או כלאום ממילא אין להם שום זכויות על פלשתין מהנהר לים. התקשורת הערבית וכל דובריה הבכירים חוזרים ומדברים על מדינה פלשתינית בגדה על בסיס גבולות 67 (בצד מדינה פלשתינית ברצועת עזה ואוכלוסייה פלשתינית דומיננטית עם רוב מוחלט בירדן) ומדינת ישראל לצידה, כמדינה דמוקרטית עם רוב פלשתיני בעקבות פתרון "בעיית הפליטים" ומימוש "זכות השיבה". המשפטים דומים, וכבר כתבתי כאן בעבר על טישטוש הנוסחאות השונות, זו הפלשתינית וזו הישראלית, אבל הכוונות שונות לגמרי ואין באמת מכנה משותף בין מחנה "שתי המדינות" בישראל ובפלשתין - למעשה מנסה גדעון עשת להחיות את הברית שכאילו הייתה בין":מחנה השלום" הישראלי לזה הפלשתיני שגם אז לא היה ביניהם באמת מכנה משותף. כמו שנאמר מי צריך לדקדק בעובדות כשיש לו כל כך הרבה דעות.

והערה אחרונה - מצרים בוערת וסוריה מתפוררת - אובאמה מתערב והרמטכ"ל האמריקאי בתמונה על הקו עם שר ההגנה המצרי ואיפה ג'ון קרי, מזכיר המדינה?, הוא, כמו שכתבתי לא באמת רלבנטי למה שבוער כרגע.