החלטות קשות

ג'ון קרי, מזכיר המדינה ההחדש שכבר אפשר להגדיר אותו גם כמזכיר המדינה הכושל של ארה"ב, אמר בביקורו האחרון בישראל בהתנשאות אמריקאית אופיינית ש"הגיע הזמן להחלטות קשות". מאז מלחמת העולם השניה ניקלעה ארה"ב רק פעם אחת למצב של קבלת החלטות שיכלו לסכן את עצם הקיום הלאומי של ארה"ב - היה זה בימיו של ג'ון קנדי ומשבר הטילים בקובה באוקטובר 1962. זו הפעם היחידה שטעות בהחלטה יכלה להמית אסון אם לא על עצם הקיום של ארה"ב הרי לפחות על מירקם החיים שם. כל שאר ההחלטות של ארה"ב נגעו בשאלות של מעמד גיאוסטרטגי בין לאומי, של מאבקי גושים על משאבים ומדיניות בינ"ל. אפילו מלחמות כמו בקוריאה, ב 1950-3 או מלחמת וויטנאם ששיאה היה בין השנים 1968-73 התנהלו הרחק מהבית כשהעורף מוגן, שאנן ובטוח ותבוסה או ניצחון לא באמת יכלו להטות את נתיב החיים בארה"ב. התבוסה המוחצת בוויטנאם הייתה משפילה וטראומתית לארה"ב אבל לחלוטין לא השפיעה על הקיום הלאומי של ארה"ב.

בכלל חוץ מהפלישה לאי הזעיר גרנדה ב 10/1983 ואולי, עדיין נתון בוויכוח, המלחמה הראשונה נגד עיראק ב 1991, ארה"ב למעשה לא השיגה את מטרותיה המדיניות הראשוניות באף אחת ממלחמותיה מאז 1945 - לכל היותר סיימה אותם בתיקו פושר, ודבר, חוץ מהגאווה הלאומית, לא העמיד בסיכון את ארה"ב כמדינה, את אורח ומרקם החיים ואפילו את השיגשוג או הדישדוש הכלכלי. ארה"ב לא נידרשה באמת לקבל "החלטות קשות" כמו ישראל, כמעט כמעשה שיגרה, שכן בישראל חלק גדול מההחלטות קשורות בקיום הלאומי ממש או במירקם החיים הבסיסי כמו גלי המתאבדים של 1994-5 ושל 2001-6.

אבל גם בהחלטות שאינן קיומיות לארה"ב ולמרקם חייה ארה"ב מתקשה מאד בהתווית הדרך. למשל בראיה אסטרטגית עולמית יתכן שיש מקום לפשרה אסטרטגית עם רוסיה על בסיס שיתוף פעולה בין המעצמות בנושא סוריה ואיראן. ארה"ב יכולה להסכים להשארותו של בשאר אסאד מוחלש בשילטון תמורת שיתוף רוסי בנושא חסימת הגרעין הצבאי האיראני. אף אחד מכיווני ההחלטה והשת"פ האפשרי לא ממש פוגע בביטחון הלאומי של ארה"ב כמדינה. ארה"ב יכלה בעבר ועדיין יכולה להסיר מעל הפרק את בניית המערך לירוט טילים במיזרח אירופה , מה שניחשב ברוסיה איום מעצבן אבל כמובן לא קיומי, תמורת שיתוף פעולה בסוריה, באיראן ואולי גם בהבנות כלפי עליית כוחה של סין. המדיניות האמריקאית היא באופן מובהק הגרועה ביותר האפשרית - היא ניסיון של גם וגם ולא ולא. למשל ארה"ב לא הודיע לרוסיה שהיא מבטלת את תוכנית ירוט הטילים אבל, כדי לא להרגיז את הרוסים, גם לא מקדמת אותה מה שמביא את ארה"ב לעימות מתמשך עם רוסיה ולכעס מתמשך ואי אמון גובר כלפיה במדינות מזרח אירופה לשעבר והיום חברות בנאט"ו כמו רומניה, צ'כיה ופולניה. הם, שם בארה"ב, פשוט לא מסוגלים לקבל "החלטות קשות" נוכח דילמות קשות אבל ממש לא קיומיות לארה"ב.

בנושא סוריה יש לארה"ב שוב דילמה, היא לא רוצה להתעמת עם רוסיה ראש בראש אבל כן רוצה במפלתו של בשאר אסאד ובפירוק "ציר הרשע" שסוריה היא מרכיב מרכזי בו בצד איראן וצפון קוריאה. היא תומכת במורדים אבל חוששת לתמוך בהם בגלל שפע הג'יהאדיסטים מג'בהת אל נוסרה (חזית הניצחון) המאיישים את שורות המורדים. לאורך שנתיים לא ידעה ארה"ב מה להחליט ותמכה במורדים אבל רק קצת ברפואה וכסף לפליטים. על ידי כך הקימה עליה את רוגזם של כל העולמות. מדינות ערב הסוניות התומכות במורדים בראשות קטאר וסעודיה,המורדים עצמם, רוסיה ואיראן התומכים בבשאר ובעיקר ארה"ב משדרת הססנות, הפכפכנות ומעט רלבנטיות למלחמה בסוריה. אכן הדילמות קשות, ההחלטות קשות עוד יותר אבל אף החלטה אינה קיומית ממש לארה"ב או למירקם החיים בה. מישהו אמר שהגיע הזמן להחלטות קשות - ובכן יש לו היכולת להוכיח שהוא בנוי להחלטות קשות - החלטות שבכל מיקרה אינן קשות כמו החלטות שבפני ישראל בלב המזה"ת.

בסוף ארה"ב כן מחפשת דרך לחמש את המורדים יחד אם בנות בריתה הערביות, מה שמכונה "הידידות של סוריה" אבל בתנאי שהנשק לא יגיע לג'יהאד (אלוהים יודע, רק הוא לבד, בהנחה שקיים אלוהים, איך בדיוק עושים זאת). מדינות ערב כבר מזמן איבדו כל אמון במדיניות החוץ של ארה"ב וההחלטות המאוחרות והמאופקות לא ממש משנות את רמת האמון בין הפרטנרים. יתר על כן ההחלטה פרושה שרק עכשיו, אחרי מעל ל 90,000 הרוגים וחורבן סוריה, המלחמה תתחיל "על באמת" עם נשק הרסני יותר בידי המורדים, תמיכה מסיבית יותר של רוסיה ואיראן בבשאר אסאד וקטל מתמשך לזמן לא ידוע וודאי לא קצר. כך או כך זה לא באמת משפיע על החיים בארה"ב ומה זה בינינו עוד עשרות אלפי הרוגים בסוריה. כשצריך לקבל "החלטות קשות".

בינתיים ההחלטה הכי קשה שג'ון קרי קיבל, לא ברור אם בהשראת אובאמה או לא, היא לחדש את תהליך השלום עם הפלשתינים שלא משפיע על שום תהליך מהתהליכים הגדולים שמעצבים את המזרח התיכון מחדש ובטח לא משפיע על התהליכים העולמיים כמו ההתעצמות של סין או הדעיכה של אירופה, כאילו אנחנו והפלשתינים טסים בחללית שלא קשורה לשום דבר שבאמת קורה בעולם האמיתי של המזה"ת. צרציל אמר פעם שכל אחד מוכן להיות נדיב על חשבון כספו של הזולת וקרי בעצם אומר שכל אחד יכול לדרוש "החלטות קשות" כשזה נוגע בגורלם של אחרים - הבעיה עם ארה"ב של אובאמה וקרי שאפילו את זה - החלטות קשות שנוגעות לגורל של אחרים הם לא באמת מסוגלים לקבל. אם תשאלו אותי החיבור של קרי למציאות ניראה לי קצת תלוש אולי אפילו הזוי.