יום שלישי, 8 בינואר 2013

אופנת השלום

מאז ששת הימים, 1967, ועד פרוץ האינתיפדה הראשונה בשלהי 1987, תקופה של עשרים שנה, לא התקיים למעשה כל מו"מ בינינו לפלשתינים על פיתרון יסודי וסופי של הסכסוך. למרות שפה ושם היו כמה אנשים שקראו את האמנה הפלשתינית המתוקנת, זו של 1968, שקבעה שמה שנילקח בכוח (פלשתין המנדטורית מהים עד הנהר) יוחזר בכוח וכי המאבק המזויין הוא "הדרך היחידה" לשחרור פלשתין, הרי רובו הגדול של הציבור, אפשר לאמר בביטחה מעל ל 98% ממנו, לא קראו ולא ממש התייחסו לאמנה הפלשתינית.


באופן טיבעי, בהעדר הניסיון הממושך של המו"מ עם הפלשתינים, כאשר "התהליך המדיני" היה עדיין כקרקע בתולה, היה מקום לפתח תקוות, היה מרחב לפריחתן של תאוריות שטרם ניבחנו והייתה כמובן התקווה הקבועה של עם ישראל לחיות בשלום עם הפלשתינים בפרט ועם הערבים בכלל. התאוריות השונוות גרסו שהעמדות הקיצוניות של הפלשתינים אינן אלא "עמדות פתיחה" וכי הם ישתנו ככל שהסיכוי להסדר יהיה ממשי ומוחשי: שהביטחון האולטימטיבי של ישראל טמון בשלום עם הערבים והשלמה שלהם, כתוצאה מהסדר מדיני מקובל עליהם, מסירה את האיום הקיומי על ישראל. תאוריה אחרת, שקיבלה הד בינ"ל רב, גרסה ש"הסכסוך" (בלשון השמאל - הכיבוש) הוא מקור אי היציבות המובנית של המזרח התיכון ויש שהוסיפו גם מקור המתחים החברתיים בישראל. מעל לכל ריחפה התאוריה שיש נקודת מפגש בין הפלשתינים לנו, הישראלים, אי שם בגבולות 67, שתאפשר לפלשתינים הגשמה מספקת של החזון שלהם ותאפשר לנו להשאר מדינה יהודית דמוקרטית. האופנה המחשבתית הזאת חדרה לשיח הציבורי באמצעות המילה שלום. היא הופיעה בכל מצע של מיפלגה, בכל פנל פוליטי, בשירים של להקות צבאיות ושל אמנים אחרים ואפילו כשם מועדף למסעדות ערביות שפנו לקהל ישראלי יהודי - מסעדת השלום, מפגש השלום או חומוסיית השלום היו לשמות נפוצים. אפילו את מלחמותינו נימקנו בצורך להביא "שלום". עוצמת האופנה והזרם המחשבתי, שלמען הגילוי הנאות גם אני הייתי חלק ממנו, הייתה כה גדולה עד שבוגי יעלון, היום נץ מובהק, פסל כראש אמ"ן ולא התייחס ברצינות לבני בגין כאשר זה הביא לידיעתו וחשף את נאום יוהניסבורג של יאסר ערפאת מ 10/05/1994, בו המשיל את הסכם אוסלו להסכם חודייבה שנחתם על ידי מוחמד בראשית האיסלאם. יותר משבוגי יעלון התייחס לתוכן הקלטת הוא התייחס לבני בגין כהזוי. בקיצור ה"שלום" הפך למגדיר הפוליטי האולטימטיבי לא רק בעינייני חוץ וביטחון אלא אפילו בנושאי כלכלה וחברה.  ברוב הסקרים, בניגוד להיום, נהו הצעירים אחרי הבטחת השלום של שמאל.


טיבן של אופנות פוליטיות להתחלף כאשר מתפתח פער גדול מדי בין המציאות והנסיבות הפוליטיות. מאז 1987 ופרוץ האינתיפדה הראשונה עשתה ישראל צעדים משמעותיים בשטח לקידום שלום בינינו לפלשתינים. נחתם הסכם אוסלו, הוקמה הרשות הפלשתינית כישות בין לאומית מוכרת, התבצעה יציאה מחלק גדול מהערים הפלשתיניות, הוקמו מנגנוני ביטחון וממשל של הרשות הפלשתינית שנתמכה כלכלית על ידי ישראל, התבצעה ההתנתקות מלאה מרצועת עזה וגולת הכותרת - הצעותיו מרחיקות הלכת של אהוד אולמרט מ 10/2008 לסיום הסכסוך בינינו לפלשתינים. למרות שהיו חריקות בתהליך גם מצידנו וגם מצד הפלשתינים אין אף מדינה בעולם ובהיסטוריה בכלל ששילמה כל כך הרבה רק כקדימון וכמבוא לתהליך השלום המיוחל. די אם ניסתכל על מלחמת פוקלנד מ 1982 על מיצבור איים עם כ 1000 תושבים סמוך לחופי ארגנטינה ורחוק 15 אלף מילין מחופי בריטניה, על המלחמות בבלקנים, על קפריסין התורכית, על איי המריבה באסיה ושאר סיכסוכים בעולם כדי להבין שאין אח ורע לוויתורים הישראלים רק כדי להניע תהליך, כדי ליצור אווירה וכדי לתת סיכוי.


במציאות ניחשף פעם אחר פעם שהמינימום הפלשתיני כולל את זכות השיבה וביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל על פי המתונים, וחיסולה המלא על פי הקיצוניים והאיסלמיסטים, וכי אין נקודת מפגש אפשרית בין המנימום הישראלי לפלשתיני. העמדה הפלשתינית לא התרככה בעיקבות המו"מ עם ישראל אלא נישארה בליבת הסכסוך וכי נאום יוהניסבורג לא היה הזיה של בני בגין אלא תוכנית פעולה פלשתינית שאושררה מחדש אין סוף פעמים על ידי הרשות הפלשתינית ודובריה במספר פורומים. התברר שגם בתנאי שלום ווירטואליים יש כוחות אדירים במזה"ת, הארגונים המוסלמיים, הג'יהאדיסטים והסלפיים ואיראן למשל, שלא רק מטילים את חתיתם על המישטרים הערביים אלא מחוייבים להשמדת ישראל גם אם יושג שלום כביכול. ה"אביב הערבי" הבהיר שהמתחים במזה"ת, הדיכוי, האלימות והרצחנות העדתית, הדתית והאידיאולגית באזור אין לה דבר וחצי דבר עם הסכסוך. עובדה חוזרת היא שכל וויתור, פינוי, נסיגה או מחווה העצימה ולא ריככה את האלימות נגד ישראל, את התקוות לחיסולה העתידי ורוב השטחים שישראל יצאה מהם הפכו במהרה לא לשטחי שיקום ובינוי, לא בסיס להרחבת ההבנות עם ישראל אלא להעצמת המאבק האלים והמדיני נגד ישראל.


מזה עשרים שנה גדל בישראל דור בצילו של "תהליך שלום" כמעט בלתי פוסק. דור שגדל באלימות שתהליך השלום הביא איתו, באווירת פיגועי ההתאבדות של שלהי האינתיפדה הראשונה בשנים 1994-6, האוטובוסים המתפוצצים של האינתיפדה השניה, מבצעי "חומת מגן", מלחמת לבנון השניה, "עופרת יצוקה", דו"ח גולדסטון ו"עמוד ענן". דור שמכרו לו שהקורבנות הרבים הם "קורבנות השלום" כאימרתו הלא מוצלחת של יצחק רבין, בהגיבו על פיגועי ההתאבדות שקטלו כ 180 ישראלים מיד אחרי הסכם אוסלו, בשלהי 1993, כשברור שלתהליך שלום לא צריך ולא יכול להיות מחיר בהרוגים הגבוה משמעותית ממחיר המלחמה. גדל דור שאת בעיותיו הכלכליות והחברתיות הזניחו, דחו וכרכו בהתקדמות בתהליך. אין פלא שהדור הזה גדל לתובנה שהמילה "שלום"היא יותר תירוץ להזנחה ביטחונית וכלכלית מאשר תוכנית פוליטית מעשית. לכן אין פלא שהמלה שלום כבר אינה הבטחה אלא מרשם לדשדוש. האופנה הפוליטית התחלפה כי המציאות סדקה את מסך האשליות.

5 תגובות:

  1. ובכל זאת, אני מניח שאתה עדיין מעוניין בהפסקת השליטה הישראלית בפלסטינים. איך אפשר לעשות זאת?

    השבמחק
  2. ובהמשך לתגובה הקודמת: לאן לדעתך צריכה ישראל להתקדם בנסיבות שתיארת?

    השבמחק
  3. ובהמשך לתגובה הקודמת: לאן לדעתך צריכה ישראל להתקדם בנסיבות שתיארת?

    השבמחק
  4. בתגובה לתגובות קודמות - לטעמי הדרך היחידה לבסס מדינה "יהודית דמוקרטית" היא עיצוב חד צדי של גבולות המדינה, לא בהתאם לגבולות 67 אלא בהתאם לפריסה הדמוגרפי הקיימת, שמכרסמת בגבולות 67, כך שהאוכלוסייה הפלשתינית תנהל את חייה במסגרת מדינתית משלהם תוך שאנחנו שולטים בביקעת הירדן (למעשה ציר פילדלפי של עזה) ומונעים התחמשות רחבת היקף של הפלשתינים - התהליך שתארתי אינו תהליך שלום ולא יביא שלום אבל יאפשר לנו לנהל את הסכסוך בתנאים משופרים יותר תוך שמירה על זהותנו כמדינה "יהודית דמוקרטית". כן !! יש סכנות אבל אין דרך בלי סכנות, לפחות לא במזקח התיכון.

    השבמחק
  5. זה נראה לי הפתרון הנכון במצב של העדר אפשרות לשלום. אבל איך לעשות זאת.

    צריך לשכנע את הציבור לוותר על היחס התבוסתני לנסיגות מעזה ולבנון.

    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1903130

    צריך להגיע למצב שלישראל באמת יש תטרת ביטחון טובה להתמודדות עם בעיות בטחוניות במציאות שלאחר נסיגה.

    צריך מפלגה שיש לה סיכוי לקדם את הכיוון הזה (עבודה?)

    צריך לעשות את מבלי שהפלסטינים יפעלו להכשיל את זה בשלבי תוך כדי ביצוע.

    צריך לעשות את זה מבלי שישראל תתפס כצד ששולל שלום בזירה התעמולתית והדיםלומטית.

    צריך להיזהר מאנשי ימין שיחשבו שאם הרשות נתונה לעצב גבולות באופן חד צדדי אז אנחנו יכולים לספח כמות גדולה מהגדה ולהשאיר את הפלסטינים בשמורות (ע"ע בנט).

    השבמחק