מי ניצח?

הפרשן הצבאי הבולט של המאה העשרים בזיל לידל-הארט, מת ב 1985, אמר פעם שמנצח הצד שטועה פחות - מי שטועה רק ב 45% מהחלטותיו ולא ב 50% או יותר מהחלטותיו. בסוף המלחמה היא ממלכת אי הודאות וכך גם ההחלטות במלחמה.

אני אישית ביקורתי מאד על השימוש המוגזם בחיל אויר לדיכוי ירי טילים על ישראל. זה לעולם לא מצליח מבצעית, מבזבז את הזמן המדיני המוגבל שיש לישראל, מאריך את הלחימה ומעצים את הסבל בשני הצדדים - אצלם במונים יותר מאצלנו. מצד שני החמאס עשה שורה ארוכה מאד של טעויות אסטרטגיות קשות. הפרת הפסקות האש, גרירת צה"ל לעימות קרקעי ואי הבנת התשתית הגאופוליטית - הנחישות של 'ציר היציבות' (מצרים, סעודיה ונוספות) להלחם באחים המוסלמים, באיום שהם מייצרים ולבודד את החמאס כאלטרנטיבה לחיסולו המוחלט.

נצחון לא מודדים בתמונת ניצחון, למרות שיש לה חשיבות ביצירת אשליות פסיכולוגיות, לא במספר המטרות שהותקפו, מספר הקורבנות ואפילו לא אם כל המשימות הצבאיות הושגו במלואם - נצחון לא מודדים אלא בתוצאה המדינית. הנהגת החמאס התפצלה וחמאס עזה המרה את פי הגבורה - חמאס חוץ בקטאר וחאלד משעל. החמאס הסכים להפסקת אש מוחלטת תחילה, כפי שדרשה מצרים מהיום הראשון של הלחימה, בלי שהובטח לו דבר להמשך. כבר בתחילת המו"מ בקהיר הובהר לחמאס שלא יהיה להם נמל או שדה תעופה עצמאי משלהם. אגב לא בגלל ישראל אלא מפני ששותפנו בציר היציבות - מצרים וערב הסעודית לא מוכנים לתת לאיראן או לקטאר שום דריסת רגל ברצועה. הסוגיה של שיחרור האסירים נידחתה "למועד אחר" לא ידוע בעתיד, כלומר נידחתה גם היא. לחמאס ברור כעת לחלוטין שהוא יכול להגיע לכל היותר להבנות 'עמוד ענן' משונמכות - כלומר לא תהיה פעילות חופשית ליד הגדר עם ישראל.

הדיון המדיני האמיתי הוא לא על דרישות החמאס אלא על דרישות 'ציר היציבות' - מעבר רפיח רק בפיקוח הרשות הפלשתינית של אבו מאזן, שיקום רק דרך מנגנוני הרשות ותחת פיקוח שלא ינוצל לרעה ודיון על פירוז החמאס - עצם הסוגיה של פרוז החמאס פועלת לרעת החמאס כי הוא צריך להיות הסרבן מול הכוחות העולים עליו והחמאס נידחק למיגננה אסטרטגית עם הנהגה מפוצלת.  ברור לכל שהחמאס לא יכול לצפות ליותר משימור היכולת הצבאית שעדיין נשארה בידו והתחמשות ובניה מחדש היא תהליך ארוך ורב שנים. התחום היחידי שהחמאס יכול להמשיך להתפתח הוא תחום היצירתיות המיבצעית וההכרח הוא אבי ההמצאות. חידוש האש מצד החמאס כעת ימוטט את שאריות הלגיטמציה שלו בעולם הערבי והמערבי - אפילו אובאמה יאלץ לצאת נגדם.  לכן במדד הרלבנטי היחיד האם ניצחנו או הפסדנו התשובה היא חד משמעית - ניצחון בנוקאוט.

* אימה בעולם הערבי

דאע"ש ממשיך להתקדם. במזרח הדף דאע"ש כוחות כורדים, שניחשבים לבעלי כושר לחימה, עד 40 ק"מ מאירביל בירת המוז הכורדי בעיראק. 750 ק"מ מערבה הם צרים על ערסאל בבקעת הלבנון, עיירה סונית במחוז שיעי, ומאיצים את התפוררות לבנון מצד אחד ואת מצוקת החיזבאללה מצד שני. בדרום הם מתקדמים לבגדד ועוקפים אותה מדרומה.  העולם הערבי באימה והמדינות שעוד שרדו נחושות לשמור על משטריהן ועל יציבותם. מבחינם מדובר בסכנה ברורה ומיידית. פעם שהסכנה לא הייתה ברורה ומיידית נוח היה לתעל את הכעס והתיסכול לישראל - הקיום הציוני בלשונם. היום לחלק מהם (ירדן למשל) היא ממש קרש הצלה.

הבעיה היא שמדיניות ארה"ב באזור לא מתכתבת עם המציאות המאיימת.  ארה"ב מעודדת ועומדת מאחורי מדינות לעומתיות  ומחרחרות מדנים כמו תורכיה וקטאר ומחפשת נתיבות ללב האיראנים משל דאע"ש ממש לא קיימת. במקביל ארה"ב חותרת תחת ההגמוניה הסעודית-מצרית. כשמדיניות לא מתכתבת עם מציאות התוצאה לעולם לא יכולה להיות טובה. בסוף ארה"ב תצא המפסידה הגדולה.

האפיפיור "הנחמד" שבא להתפלל לשלום עם פרס ואבו מאזן מתעלם, כמו כל העלם הנוצרי, מהכחדת והשמדת הקהילות הנוצריות במזה"ת. יש לו כוח לגייס דעת קהל עולמית לאסון - הוא מעדיף להתפלל לשלום.

צחוק הגורל הוא שדווקא דאע"ש ומה שהיא מייצגת מחזקים את מרכזיותה של ישראל כגורם מייצב באזור ודוחפת לברית אזורית גלויה בין ישראל לשכנותיה - בכל מיקרה מעמדה האזורי של ישראל מתחזק ולא נחלש - תעתועי ההיסטוריה.