מהזווית של אובאמה

אתמול, יום ראשון, פירסם המגזין "ניו יורקר" כתבת ראיון של הכתב שלהם דיויד רמניק, שהתלווה למשך שלשה ימים למטוס הנשיאותי במסע גיוס תרומות של הנשיא אובאמה ברחבי ארה"ב. הכתבה היא אוסף של קטעי שיחות עם אובאמה, ראיון מסודר באחד משלבי הטיסה, ושיחות עם אנשי צוות קרובים של אובאמה.  הכותרת היא "ללכת את המרחק" שבתירגום מאמריקאית פרושו "ללכת לפשרות".

הכתבה חשפה את דעותיו של אובאמה כמעט בכל נושא שעל הפרק ומהיותה ארוכה מדי, לטעמי, לא קראתי את כולה אלא קטעים שעוסקים במזה"ת ובנו, עדיין ידידים קרובים של ארה"ב, כפי שנוסח בכתבה במיקרה או שלא במיקרה.

התובנה הראשונה של אובאמה היא שמאמצי השלום, כמו כל מהלך מדיני ארוך טווח, לא נועדו בהכרח לפיתרון מיידי, כאן ועכשיו, של כל הבעיות אלא לקידום התהליך שיתכן ופירותיו יהיו רק בעתיד, כשהמנהיג כבר לא יהיה בתפקיד ולא יקטוף את הפירות והתהילה.  עדיין זו חובה של כל מנהיג לקדם נושאים ארוכי טווח שמפרותיהם לא הוא יהנה.

שהמחלוקת העיקרית בין ארה"ב לידידותיה במזה"ת בנושא הגרעין האיראני היא שארה"ב מוכנה לאפשר לאיראן את המשך תוכנית הגרעין לצרכי שלום ואילו שכנותיה במזה"ת מתנגדים להמשך התוכנית מחשש שתנוצל בהמשך לרעה על ידי איראן.

הצוות של אובאמה מאמין שישראל, מצרים, ירדן והמיפרציות הם כעת ידידות "כפי שלא היו מעולם" והן עדיין זקוקות לארה"ב לא כדי להתמודד עם הגרעין האיראני אלא עם שינוי הדרגתי במישטרים הפנימיים באותם מדינות (מן הסתם הדוגמאות המובהקות הן בחריין ומצרים - ד.ר). בהקשר של ישראל האינטרס שלה ביציבות וביטחון מתיישב הייטב עם האינטרסים של המדינות הסוניות באזור. מה שמונע מהם להיכנס לברית, אפילו בלתי פורמלית, ולקיים יחסים דיפלומטיים תקינים זו הסוגייה הפלשתינית, הגישה האנטישמית שפותחה לאורך עשורים וחוסר האמון העמוק בערבים מצד ישראל שהוא, על פי אובאמה, תוצאה של מראות וזיכרונות מפיצוצי האוטובוסים. אם נצליח לשכך אפילו חלק מאותם גורמים יתכן מאזן אזורי חדש במזרח התיכון.  אם נצליח לטפל ולו בחלק מהגורמים לא ניפתור את כל הסכסוכים של המזה"ת אבל נוכל "להכיל" אותם.  זה יאפשר לנו, יחד עם מדינות "מתפקדות" באזור למנוע התעוררות קיצונית שם (במזה"ת).

בהתייחס לסוריה ועיראק ציין אובאמה שהמזה"ת מפולג בין סונים לשיעים, נישלט בחלקו על ידי "ברוני מילחמה" ויש לכך השפעה על ביטחונה ארוך הטווח של ארה"ב.  הנשיא אמר שבשלושת הסוגיות - הגרעין האיראני, המילחמה בסוריה והסכם השלום עם ישראל הסיכוי לפיתרון בתקופת כהונתו הוא פחות מ 50% אך בהתנהלות נכונה אפשר יהיה לבלום את התדרדרות הסלע במידרון ולייצב את המצב.  האזור עובר שינוי מהיר, דמוגראפי, כלכלי וטכנולוגי, האיזון הישן כבר לא יכול להישמר והשאלה היא מה יהיה האיזון החדש שאל אובאמה בלי להשיב.

לדעתי הראיון שיקף אובאמה מפוקח ומציאותי שמבין שאין פיתרון פלא לכל הבעיות באזורנו ובכלל, שלמרות זאת צריך לקיים תהליך, שמתפתחת זהות אינטרסים בין ישראל לחלק מהמדינות הערביות ולמרות שישראל היא רק "עדיין" ידידה של ארה"ב קשה למצוא בכתבה אפילו רמז שישראל אשמה, ולו באופן חלקי וזניח, במה שעובר על העולם הערבי, בהתפוררות האיזונים הישנים ובהקצנה המתעוררת (בינתיים מפרסם המלך עבדאללה מירדן בראש חוצות את פגישתו עם בנימין נתניהו מלפני שבוע והשר סילבן שלום נואם באבו דאבי כנציג רישמי של ישראל כשרק משלחת ערבית אחת, כווית, "עוזבת" את האולם בהפגנתיות).  

מכאן עולה שאלה מרכזית - האם הנשיא אובאמה הוא הבוס של ג'ון קרי או שג'ון קרי הוא הבוס של נשיא ארה"ב למדיניות חוץ, אחרת קשה להסביר את פער התפיסות והגישות בין השניים.