יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

המבוך האיראני

המרוץ האיראני לגרעין הוא תולדת הסכנה הקיומית שאיראן חשה במלחמת המפרץ הראשונה, הידועה גם כמלחמת איראן-עיראק בשנים 1980-88. פעמיים הרגישה איראן חרדה קיומית: בשנה הראשונה של המלחמה כשניראה שדבר לא יעצור את הצבא העיראקי ובשנה האחרונה למלחמה כשעיראק, בגיבוי המערב ובתמיכה כלכלית עצומה של העולם הערבי סוני, הפגיזה במאות! טילי סקאד, לא עם ראשי חץ אנרטיים כמו בישראל ב 1991, אלא עם ראשי נפץ של חצי טון לטיל, את העורף האזרחי של איראן. במהלך המלחמה השתמשה עיראק בצורה נרחבת ובגיבוי המערב, יש להדגיש, בנשק כימי שקטל עשרות אלפי לוחמים איראנים, בעיקר בקרב במבואות בצרה  ב 1982 אבל גם נגד אזרחים עיראקים.


כמו בישראל שגם היא בנתה, כך על פי פרסומים זרים, יכולת גרעינית מרשימה נוכח האיום הקיומי שהיא חשה בשנותיה הראשונות, אין היום על איראן ועל ישראל איום קיומי מממשי כל שהוא אבל היכולת הגרעינית מוזנת או מפותחת כמענה ליכולת הגרעינית של האחר. אנחנו משכללים את התגובה שלנו בצוללות וטילי שיוט נוכח האיום האיראני והם מנסים להגיע לפצצה נוכח מה שהם תופסים, בצד שיקולי כבוד לאומי שהם מפמפמים לעצמם, האיום הישראלי. במישור האוטופי התאורטי הפתרון הסביר היה הבנה הדדית ופיקוח הדדי אבל זה כנראה בלתי אפשרי נוכח אופי המשטר האיראני והחשדנות והטינה ההדדיים.


המשטר האיראני נימצא במצוקה כרגע מכמה סיבות. ראשית גדל באיראן דור צעיר וגדול (40% מאוכלוסיית איראן היא תחת גיל 18) שאינו זוכר את המלחמות, החרדה הקיומית ואין לו סיבה מיוחדת לשנוא את ישראל או את אמריקה. דור שואף לקדמה כלכלית, שקיפות פוליטית ופתיחות. למרות כל מיגבלות הדמוקרטיה האיראנית בסופו של יום הלחץ מתנקז לצמרת. גם אם בחירתו של רוחאני לנשיא איראן ב 03/2013 נועדה לתעל את לחץ הצעירים לשינוי ולתת לה אפיק מבוקר על ידי המשטר - מדובר בהקלה טקטית זמנית כי הצעירים נשארים שם, הם העתיד של איראן, הם יצביעו גם בבחירות הקרובות והם שנותנים לגיטמציה לרוחאני שהוא מצידו חייב לספק להם לפחות מקצת הסחורה שהבטיח. שנית האייטולה חמנאי, המנהיג והדיקטטור העליון, כבר בן 88, כוחו עדיין במותניו אבל האופק שלו מתקרב במהירות. בעוד כמה שנים, נניח עשור, איראן תשדד את עצמה בלי חמנאי. לכן יש חשיבות עצומה לזמן וככל שהזמן עובר תפיסת העולם האיראנית משתנה מחברה מהפכנית בסד משמרות המהפכה לחברה צרכנית בסד השאיפה לרמת חיים.


לציר הרשע של איראן סוריה וחיזבאללה היו שני מרכיבים עיקריים. הראשון והפחות חשוב הוא תיאום והסתמכות הדדית של השיעים (העלאווים בסוריה נחשבים לפלג שיעי) במרחב מוסלמי סוני עויין דתית. המרכיב השני היה בניית איום מורכב, עמוק וכולל על ישראל כולה מסמוך לגבולה היה וישראל, הנתפסת באיראן כאיום, תקדים לתקוף את איראן עוד בטרם תהיה לה פצצה גרעינית או בטרם יהיה לה מענה הולם. בראייה אסטרטגית איראנית חיזבאללה וסוריה היו אמורות לבנות את האיום אך לנצור אותו ליום פקודה – היום שישראל תחליט לתקוף באיראן. מבחינה זו מלחמת לבנון השנייה שיבשה את המתאר האיראני ובעקבותיה הועברה סמכות שיגור הטילים לישראל מהנהגת החיזבאללה למנגנון הקבע של משמרות המהפכה בלבנון המקבל את פקודותיו מטהראן. מלחמת האזרחים בסוריה והשימוש הנימהר בנשק כימי מצד בשאר אסאד גררו התערבות בינ"ל שבסופה החלטת מועצת הביטחון של או"ם מהשבוע על פירוק הנשק הכימי הסורי והוצאתו מסוריה. נכון שסוריה יכולה לרמות את הפקחים אבל לקבל החלטה בתנאי פיקוח בינ"ל הדוק היא הרבה יותר קשה ומסובכת והשימוש המסיבי בנשק כימי הפך לאפשרות בעייתית ורחוקה. החיזבאלללה מצידו ניכנס למצוקה קשה בעקבות מעורבותו במלחמה בסוריה, הוא מותקף בלבנון והלגיטימציה שלו כמדינה בתוך מדינה התכרסמה עד לדרגה שצבא לבנון חזר לשלוט, ולו למראית עיין, במרכזי הכוח של החיזבאללה גם  ואולי בעיקר כדי להגן על החיזבאללה מפני אויביו הרבים בלבנון. אפשר להגיד שציר הרשע הפך לנטל לאיראן והפונקציה העיקרית שלו – בניית טבעת אש מאיימת סביב ישראל מתפוררת לרסיסים. לכן למרות שציר הרשע מונשם מלאכותית על ידי איראן ורוסיה האיום שלו כלפי ישראל כמעט והתפורר לחלוטין.


אפשר לסכם את המצב הנוכחי שמארג הבריתות האזוריות של איראן הפך לה לנטל והיא עצמה שוקעת בתוך בעיותיה היא ובלחץ שנוצר בתוך איראן לשינוי כיוון מהותי.


באשר לישראל הבעיה הראשונה של ישראל היא לגרום לעולם להכיר בכך שגרעין צבאי באיראן זו בעיה עולמית ולא ישראלית ולכן לטפל בה באמצעות מערך המוסדות ויחסי הכוח בעולם. לצערנו העולם לא ינקוט בשום פעולה לו חשב שבעיית הגרעין האיראני היא בעיה של ישראל בלבד. העולם כבר הוכיח במצבים רבים שהוא לא יצטער יותר מדי לו ישראל לא הייתה קיימת בכלל. ככל שישראל דוחפת חזק יותר את המאבק, למשל באמצעות איום שהיא עצמה תתקוף צבאית באיראן, כך הבעיה הופכת ליותר דו-צדדית ישראל מול איראן. אכן איום התקיפה עשה את שלו יותר מהחשש שישראל תתקוף ותגרום לכאוס עולמי מאשר מהחשש שאיראן תתגרען צבאית. בנימין נתניהו וישראל יכולים לזקוף לזכותם מניות יסוד בסנקציות המשתקות על איראן שכן מחוללות שם שינוי חברתי מהותי. ארה"ב, וזה נושא למאמר ניפרד, עשתה ככל יכולתה למנוע ולשבש תקיפה ישראלית על איראן ולא רק היא. למעשה ישראל קפצה בראש כאשר מי שבאמת מאוים זה דווקא סעודיה והמפרציות הנגועות במיעוט שיעי, רובו איראני, גדול שבחלק מהמיפרציות, כמו בבחריין למשל, כבר מהווה רוב.


תקיפה ישראלית באיראן תבודד את ישראל מיד מבחינה מדינית, תמחיש לנוער האיראני שהזכרתי לעיל את מוראות המלחמה ויש סיכוי עצום שהיא תאחד את איראן סביב נקמה בישראל במקום וויכוח הנוכחי סביב איכות החיים באיראן. איראן תפתח מיד במלחמה נגד ישראל בכל האמצעים שברשותה, בתחילה במעגל היותר רחוק של טרור וחבלה ובהמשך בפיתוח מואץ של כל יכולותיה הטכנולוגיות, כולל הגרעיניות, כדי לפגוע בישראל במלחמה שתימשך שנים רבות. כל זה כשהתוצאה המרבית לה ניתן לצפות היא דחייה של שנתיים במיזם הגרעיני של איראן – מה שיאלץ את ישראל המבודדת לתקוף פעם אחר פעם בתוצאות פוחתות והולכות כי גם הצד השני ילמד את לקחיו. לכן אפשר לומר שתקיפה ישראלית באיראן אינה אופציה שפויה.


כשמדובר בתהליך מדיני ישראל כמובן מצפה שאיראן, כמו סוריה, תתפרק מהאורניום המעושר שלה ובכך תגדיל את הפער בינה לפצצה. ישראל צריכה להיות מודעת שדרישה כזו תעלה בהכרח על שולחן הדיונים את הגרעין הישראלי במשוואת "מאזן האימה" האזורי, מה שכבר קורה בפועל.


האפשרות השלישית, המתהווה בפועל, שאיראן תשמור על יכולותיה כפי שהן היום אבל תעמיד את המערך הגרעיני שלה תחת פיקוח שייצר מחיצה בין יכולותיה הטכנולוגיות לפצצה הגרעינית ויאלץ את איראן לסלק את הפקחים היה ותרצה לקפוץ את השלב לפצצה. סילוק הפקחים ישמש כהתראה. על ישראל, נוכח המצוי על השולחן, להתמקד באיכות משטר הפיקוח הבינ"ל והסנקציות הנלוות - בזה היא יכולה עדיין להשפיע. הייתי מציע לישראל להשאיר את החזית לערב הסעודית כי כרגע ישראל עושה ישראליזציה לגרעין האיראני (ביטוי של אהרון ברנע בידיעות היום) ואם ישראל טענה שהגרעין האיראני הוא בעיה בינ"ל - יש לעולם גם זכות לא להיגרר אחרי ישראל.


אין לישראל אופציות טובות, פיקוח בינ"ל על הגרעין האיראני הוא האפשרות הטובה מכולן במצב הנוכחי, עדיפה במונים על תקיפה, השעון הגרעיני האיראני מתקתק אבל גם השעון החברתי האיראני והיה והתהליך מול איראן אכן יצליח השעון הגרעיני יתקתק לאט יותר והחברתי יתחיל לרוץ קדימה. בסוף הפיתרון נעוץ בשינוי החברתי של איראן ולישראל יש מספיק מקדמי ביטחון לקחת את הסיכון – שסעודיה תדאג.

2 comments:

  1. טל הראל סן פרנסיסקו29 בספטמבר 2013 בשעה 18:45

    רוח מינכן מנשבת במערב וישראל אינה יכולה להשלים עם כך. באשר לקביעתך שתקיפה ישראלית באיראן תבודד את ישראל מיד מבחינה מדינית איני רואה הבדל גדול ממה שמתרחש כיום. העובדה שמדינות המפרץ וסעודיה חוששות הרבה יותר מישראל באשר לאיראן גרעינית זו נקודת אור מאוד חזקה כולל העובדה שהקשרים עם סין מתחזקים מיום ליום.
    הקביעה שאיראן תפתח במלחמה ארוכה ("כדי לפגוע בישראל במלחמה שתימשך שנים רבות") מצריכה משאבים ובעיקר תשתית שישראל יכולה לפגוע בה בצורה אנושה שתגרום לשינוי המשטר באיראן.

    השבמחק
  2. באופן אירוני, רוחות הפיוס ושיחת הטלפון בין נשיא ארה"ב ובין נשיא איראן דווקא מגדילים את הסיכוי שישראל תיאלץ לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים בטווח הזמן הבינוני.
    מדוע? חשוב להבין כי מבחינת מערכת הביטחון הישראלית, לפחות, הארועים הם חלק מתרחיש שנצפה מראש, ושניתן לתת לו את הכותרת "הונאה איראנית".

    השבמחק