הריקוד האיראני

זמן רב הטילה ישראל ספק ביעילות הסנקציות הבינ"ל על איראן. למרות שפעולתן של סנקציות כלכליות היא תמיד איטית מיהרה ישראל, רק חודשים מעטים לאחר שהשלב הקשה של ניתוק איראן ממערכת הסליקה העולמית, בערך לפני שנה, לטעון כי הסנקציות לא עובדות או עובדות לאט מדי. בפועל השפעת הסנקציות על  החברה של איראן הייתה קשה ביותר. האינפלאציה הרקיעה שחקים, המרירות ביעבע בכל רובדי החברה, המיעוטים תססו והחשש של המישטר שמא האביב הערבי יגלוש גם אליהם הטריד את שנתו של אייתולה חמנאי, המנהיג העליון של איראן.

הבחירות שהיו באיראן,שבהם ניבחר חסן רוחאני, אמנם בשר מבשרו של המישטר אך גם מייצג של אווירה מסויימת של שינוי, איפשרה לשילטון המקובע של איראן  להתחיל תהליך מדיני  כל שהוא שמבחינת האיראנים מטרתו להקל על הסנקציות המשתקות את המדינה אך להשאיר בידיה את מה שיש לה כבר היום מבחינת ידע ומלאי חומרים בקיעים, במרחק מדיני סביר מהפצצה - מרחק שקשה להגדיר במדוייק. עד היום פצצה גרעינית היא נשק שלא נועד לשימוש בגלל החשש מהשמדה הדדית אלא להרתעה. הדוגמא המובהקת היא פקיסטן הגרעינית המזינה את הטרור בתת היבשת ההודית אך מצליחה להרתיע, בעזרת הגרעין, את הודו מפני מילחמת או מיבצע תגמול רחב היקף.  זה כמובן לא אומר שלהודו  אין שלל אמצעים חליפיים בתחום המודיעין והמיבצעים המיוחדים להתמודד עם הטרור הפקיסטני.

המטרות המידיות ליכולת הגרעינית האיראנית המתהווה הן נסיכויות המפרץ וערב הסעודית ולאחריהן ישראל. בישראל טרחו להסביר שבחסות הגרעין האיראני יזנבו אירגוני חסות של איראן, כמו החיזבאללה,  בנסיכויות המפרץ, בתימן וסודן ובישראל באמצעות מערכת טרור מתוגברת דוגמת פקיסטן. אלא שלישראל שפע של מיומנויות להתמודד עם הטרור מבית היוצר של איראן בלי לאתגר את יכולותיה הגרעיניות ומול ישראל הגרעין האיראני מייצג יותר את שאיפות ההתאבדות של איראן מאשר את שאיפות ההתפשטות. יתר על כן, ישראל מוגנת במונים יותר טוב מאיראן מפני כל התקפת טילים מבחוץ.  גחמת ההיסטוריה הביאה לירידת כוחו של החיזבאללה ולהיחלשות קשה של הציר איראן- דמשק, שלמעשה נאבק על קיומו ושבו בשאר אסאד הוא לנטל על הציר ולא לנכס ועוד יותר לנטל היה והנשק הכימי של סוריה יושם בפיקוח בינ"ל  אפילו יהיה רופף ולא יעיל. בני החסות של איראן הם עצמם בצרות צרורות שאין מהן מוצא בשנים הקרובות - סוג של צרות שמטריה גרעינית איראנית לא יכולה לפתור ושכרגע לא יכולה להגן על איראן ולגמול לישראל על האפשרות המדומיינת של תקיפה ישראלית.

מחמוד אחמדינג'אד, הנשיא הקודם של איראן, כך טוענים מקורבים, היה נגוע באמונה השיעית על התגלותו של האימאם הנעלם, האימאם השנים עשר, שיתגלה ויושיע את עדת המאמינים כשהעולם יהיה במצוקה אמיתית - מן גירסה שיעית של האמונה האוונגליסטית באחרית הימים או גירסה דתית של הקומוניזם על "עולם ישן עדי היסוד נחריבה". קטונתי מלדעת עד כמה הייתה לאמונתו של אחמדינג'אד השפעה על התנהגותו הפוליטית אבל היה חשש מסוים שבאיראן יתקבלו החלטות מתוך הזיה משיחית. השינוי הגדול בין אמחמדינג'אד לחסן רוחאני הוא בפרטיקה המעשית של הפוליטיקה.

כרגע אין לאיראן דבר להרוויח מיכולת גרעינית צבאית לבד מכבוד לאומי. איראן המעשית של רוחאני, אולי גם של חמנאי המנהיג העליון המקובע, מבינה שרוסיה יכולה לתת גיבוי מדיני בכל המוסדות הבינ"ל ולספק נשק להגנת איראן מפני תקיפה חיצונית. מה שרוסיה לא יכולה לעשות זה לשקם את הכלכלה האיראנית  ולתת תיקווה למצוקות הפנימיות של איראן. אין למעשה שום איום חיצוני על איראן לבד מהאיום הנובע משאיפתה להיות מעצמה גרעינית עם פצצות שאין שום אפשרות מעשית להשתמש בהן. איראן מתחילה לחשוב על עתידה הכלכלי  במז"ת מתפורר שערכו של הנפט שבו הולך ופוחת. אם פעם חששו במערב מסגירת מיצרי הורמוז על ידי איראן גרעינית - היום זה בעיקר הערבים ואיראן שחוששים מהתסריט. יש מספיק נפט בעולם.

לכן דיבר  המנהיג העליון חמנאי לפני שבוע, בנאום לצמרת משמרות המהפיכה, על צורך "בגמישות אמיצה", דומה ל"פשרה כואבת"  ושאר ביטויים דומים. עוד הוסיף חמנאי שאיראן לא שואפת לפצצה גרעינית - אפשר להתמקח על המילה שואפת אבל קשה למצוא תועלת לאיראן בפצצה גרעינית. הסיכוי שאיראן תגיע להסדר פיקוח בינ"ל כשהיא קרובה ליכולת לייצר פצצה גרעינית הוא לכן כרגע גבוה.

מכאן לדילמה של ישראל - לא סוד הוא שהסנקציות על איראן הן, לפחות בחלקן,  תוצר מדיניות ה"תחזיקו אותי" של בנימין נתניהו. מצד שני אין כרגע שום לגיטמציה בינ"ל ושום  תועלת מעשית באיומים מחודשים על תקיפה באיראן. איראן לא תסיג אחורה את יכולותיה והעולם לא ידרוש זאת למרות ביבי - להיפך הוא ידרוש מביבי להתאפק. מה שישראל כן יכולה לצפות מהמהלך הנוכחי בין ארה"ב לאיראן זה לא חיסול פרויקט הגרעין הצבאי האיראני אלא העמדתו תחת פיקוח יעיל ויצירת מנגנון כלכלי מתאים להבטחת הפיקוח. ישראל גם לא צריכה לצפות שאיראן תהפוך את עורה ותתחיל לאהוב או להתידד איתנו. הייתי מציע לממשלת ישראל לא להחרים את נאום נשיא איראן בעצרת האו"מ, לא לצאת בהפגנתיות מהאולם ולא לבטל את המהלך למפרע אלא לתת למהלך הזדמנות - לא כי איראן התחילה לאהוב אותנו אלא כי היא מתחילה לחשוב על עתיד הדור הבא, המזרח התיכון מתפורר ממילא ואיש כבר לא באמת תלוי בזרימת הדלק במיצרי הורמוז.