הרהורים על אגרנט -א.

במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים הגיע הזמן לא לדון רק במלחמה עצמה, שדומה שהכל כבר נאמר עליה ואין מה לחדש, אלא לדון בתפקיד המכריע של ועדת אגרנט בעיצוב החברה שלאחר המלחמה.

כתב המינוי

ועדת אגרנט, בראשות נשיא בית המישפט העליון שמעון אגרנט,  השופט משה לנדוי, מבקר המדינה דאז  יצחק נבנצאל, הרמטכ"לים לשעבר יגאל ידין וחיים לסקוב שאנחנו חושבים שנועדה לחקור את מחדלי מלחמת יום הכיפורים מונתה ב 21/11/1973 לחקור את הכנות צה"ל למלחמה, את המידע שהתקבל בימים שקדמו למלחמה, ואת מהלכי המלחמה בימים שקדמו לבלימת האויב. בהתאם לכך, הוועדה הגבילה את חקירתה לימים שקדמו למלחמה ולשלושת ימי המלחמה הראשונים, עד לכישלון מתקפת הנגד בחזית הדרום ב 8 לאוקטובר 1973.  דומה שלא יכולה להיות ועדה יותר מכובדת  ולכן ברור שלמסקנותיה  היה ויש עדיין תוקף ציבורי רב. יחד עם זאת כתב המינוי הגביל אותה לדרג המבצע בלבד, הצבא, הוציא את הדרג המדיני  מהמנדט של הועדה ותיחם אותה לזמן מוגבל - התקופה בת מספר השבועות שלפני המלחמה וימי הכישלון הראשוניים.  הייתי מגדיר זאת שהמינוי כפה על הוועדה "ראיה צינורית" או "ראיה ממוסגרת" - כל ילד יודע שהתבוננות רק על חלק  שרירותי מהתמונה יכולה לתת לנו התרשמות הפוכה ולהפך. צלם מיקצועי יכול באדשת מצלמתו ליקלוט תמונה נהדרת מנוף עגום או תמונה מדכאת מנוף עליז הכל בהתאם לכיוון ולזווית שאליה כיוון את עדשותיו.  

ברור שבדרג הלאומי אין שום אפשרות להפריד בין פעולות הצבא לתיפקוד והנחיית הדרג המדיני. שתי הרמות, המדינית והצבאית העליונה, שלובות זו בזו ללא יכולת להפריד. כתב המינוי של הוועדה כיוון את עדשותיה לזווית כזו הפוטרת למפרע את הדרג המדיני, הנושא באחריות עליונה, מכל אחריות לאירועי מלחמת יום הכיפורים  והכתיב לה מראש להטיל את האחריות רק על הדרג הצבאי.  למעשה תפקידה של ועדת אגרנט היה כתפקיד כל ועדות החקירה - להרחיק את האחריות ממי שמגדיר את המנדט שלה, להטיל אותה על אחרים ולהרוויח זמן. בהקשר הזה ועדת אגרנט נולדה בחטא והטילה פגם ביושרה של מי שבעצם השתתפותו בוועדה הסכים מראש לשחרר את הדרג המדיני מאחריות.

הקונספציה

הלקח התודעתי העמוק ביותר של ועדת אגרנט היה מה שהם כינו "הקונספציה"- התפישה, מערכת הנחות היסוד של מדינת ישראל, צה"ל ואמ"ן לפני המילחמה שלטענת ועדת אגרנט  הביאה את צה"ל להתחיל את המילחמה בתנאים הגרועים ביותר. מה היא אותה "קונספציה": א. מצרים נואשה מהתהליך המדיני ורואה בשימוש בכוח מוצא אפשרי מהקיפאון המדיני (מה שהיה נכון). ב. לסוריה אין היכולת להתמודד לבד עם ישראל ולכן היא תצטרף למילחמה רק בתיאום עם מצרים (שוב נכון) וג. שמצרים, ולכן במישתמע גם סוריה, לא תצא למילחמה נגד ישראל ללא עליונות אווירית . גם הנחה זו התגלתה לחלוטין כנכונה. הטעות הייתה שעליונות אווירית ניתפסה בישראל כעליונות על חיל האוויר הישראלי ויכולת מצרית לפעול מהאוויר בעומק ישראל בעוד המצרים הסתפקו בעליונות מקומית, מצומצמת רק מעל לקו המגע הטקטי באמצעות מערך נ"מ שהיה אז הצפוף והמתוחכם בעולם, שני לזה של צפון וויטנאם.  אפשר להגיד שלא ה"קונספציה"  ככזו קרסה אלא ההבנה הפרטנית של תפקיד מערך הנ"מ המצרי ושל המושג "עליונות אווירית". בתולדות הקונספציות מדובר בסטיה סבירה אם תוצאה נוראית (למשל כמו נהג טוב או סביר שנירדם לשניה על ההגה).

עדיין יש שאלה הרבה יותר רחבה שועדת אגרנט התעלמה ממנה - בני האדם לא מסוגלים לעבד מידע  ובטח לא להעריך עתיד ללא קונספציה - מערכת של הנחות יסוד. היסטורית זו גם דרך יעילה, למרות מגרעותיה,  לעבד מידע כי היא נישענת על ידע וניסיון קודם ולא מתחילה מאפס. גם אם "קונספציה"  מסויימת מתגלת  כטעות ברור שכל הערכת עתיד בלי הנחות יסוד היא טעות כפולה ומכופלת (עוד נגיע לנקודה בפרק הלקחים). ההנחה שסיעור מוחות, שלעולם לא חסר במערכת הביטחון הישראלית, והקמת מחלקת מודיעין "איפכא מיסתברא" לסיעור מוחות יכלה לפתור את הבעיה היא לחלוטין מוטעית כי בסוף צריך להכריע על "קונספציה" מסויימת והיא תתגלה כנכונה או מוטעית רק בעתיד כשתעמוד למיבחן בתנאים שלפעמים הם מיקריים לגמרי וכבר היו דברים מעולם.  הטענה בנושא הקונספציה  נוגעת לעצם מבנה החשיבה האנושי. דבר נוסף - היות ותמיד היה ועדיין יש סיעור מוחות בתהליכי ההערכה בישראל תמיד יש עמדה אופוזיציונרית ולא חסרים מיקרים בצה"ל, גם אם הם אינם מגיעים לידיעת הציבור מהרבה סיבות מובנות, שכשהדברים מגיעים למיבחן דווקא הדעה האופוזיציונרית מתגלית כנכונה. מצד שני ברוב המיקרים זה ההיפך.  יתר על כן כמעט תמיד מי שצדקו במיקרה מסויים טועים במיקרים אחרים ולהיפך.  ההנחה שאפשר בצורה כל שהיא לייצר הערכת מצב עתידית אל-טעותית היא מופרכת לחלוטין - היא פשוט לא אינטליגנטית.

המשך על ועדת אגרנט ודיון בקונספציה בפרקים הבאים.