חיים בהזיה

כידוע השתית נשיא ארה"ב את עיקר מדיניות החוץ של ארה"ב על פיוס האיסלאם וחיפוש איסלאם "מתון" להתפייס איתו ולחזק אותו. המדיניות הובילה את ברק אובאמה למסע נאומים במדינות ערב במזה"ת תוך דילוג על ישראל, בקיץ 2009, ליחס ברוטלי שלו לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בביקורו הראשון בוושינגטון, ב 04/2009, ולאכיפת "ה"הקפאה" המפורסמת בת ה 9 חודשים באותה שנה, מתוך בהנחה שהדרך לליבות המוסלמים עוברת במשרד ראש הממשלה בירושלים. המדיניות נחלה כישלון חרוץ, העולם הערבי מתפורר בלי קשר לישראל ואין למעשה כתובת יציבה להתפייס איתה בעולם הערבי המוסלמי.  המדיניות אולי נחלה כישלון אבל המנטליות והחזון נשארו והמציאות מתקשה לחדור לחדרי ההערכה של הבית הלבן ומשרד החוץ של ארה"ב. תהליך הדחקת המציאות אינו יחודי לארה"ב, הוא דומה לחזון "המזרח התיכון החדש" ולהסכם אוסלו מ 09/1993. גם אז שפע של ידיעות מודיעיניות, פיגועי דמים בשטח, הקלטות של כנס שטוקהולם ונאום יוהניסבורג של יאסר ערפאת לא חדרו את מסך התקוות והאשליות, גם שלי,  באותה התקופה.  אין למעשה הבדל מנטלי ופסיכולוגי בין חזון "המזרח התיכון החדש" של שמעון פרס לחזון ה"פיוס עם האסלאם" של אובאמה ובשני המיקרים האשליה עירפלה את שיקול הדעת וגבתה דמים רבים בשטח. אבל יש הבדל גדול - את מחיר האשליה הישראלית שילמו ישראלים ופלשתינים - את מחיר האשליה האמריקאית בעיקר רק ערבים.

לפני 9 חודשים, ב 09/11/2012, בדיוק יום השנה האחד עשר למתקפת הטרור על ארה"ב, הותקפה הקונסוליה של ארה"ב בבנגאזי. בהתקפה נהרג שגריר ארה"ב ללוב כריסטופר סטיבנס ועוד 3 אמריקאים. בשעת אמת האשימה ארה"ב מהגר מצרי קופטי ואזרח ארה"ב שפרסם יום קודם ביו-טיוב סרט הלועג לאיסלאם בשם 'תמימות המוסלמים'. זה לא האיסלאם, טען הממשל בארה"ב, זה אנחנו שלא מבינים את הרגישויות של המוסלמים. שגרירת ארה"ב לאו"ם סוזן רייס נשלחה לכל רשתות הטלוויזה בארה"ב, כ 4 ימים לאחר ההתקפה, לטעון שההתקפה הייתה מעשה זעם ספונטני בעיקבות הסרט שהקרנתו הראשונה בפני כ 30 צופים באולם סגור בקליפורניה הייתה פחות מ 24 שעות לפני ההתקפה.  העדויות מהשטח דיברו על 2 כוחות חיפוי, מכונית תופת וכוח פריצה שפעלו בתיאום והצביעו על מליצייה מקומית "אנסאר אל שריעה"  שעמדה מאחורי ההתקפה. רק לאחר מאבק פוליטי ארוך ואין ספור דיונים בוועדות הסנאט והקונגרס של ארה"ב מתבהרת התמונה, רק לאחרונה ובאיחור של מעל לחצי שנה, שאכן היה מדובר בהתקפת טרור מתוכננת מראש, לא קשורה לסרט "תמימות המוסלמים" וכן קשורה לאיסלאם הג'יהאדיסטי. לולא המאמץ הפוליטי לחשוף את הפרשה היא הייתה נשארת מתוייגת רישמית  כאירוע זעם ספונטני באשמת חופש הדיבור בארה"ב.

בשעתו איים נשיא ארה"ב ששימוש בנשק כימי בסוריה היא מבחינת "קו אדום" שארה"ב לא תוכל לקבל. מאז חודש אפריל 2013 ודליפת הידיעות הראשוניות על שימוש בנשק כימי בסוריה, כמו במיקרה לוב, החל הממשל האמריקאי להתפתל סביב עצמו.  קודם הכחיש וטען שלא ידוע לו על שימוש בנשק כימי, לאחר מכן טען שצריך עוד בדיקות, צריך עוד אישור לידיעות , צריך לוודא לפני שמגיבים וכיוצא בזה. משהחליטה לבסוף ארה"ב, באיחור ניכר, שאכן היה שימוש בנשק כימי בסוריה, אם כי בממדים טקטיים קטנים, הוחלט לחמש את המורדים בסוריה כתגובה. עד היום טרם הוחלט את מי לחמש, מי תומך באל קאעידה (כמעט כולם) ומי מבטיח עתיד דמוקרטי לסוריה (כמו בעיראק, לוב, אפגניסטן ומצרים למשל).  קודם מתכחשים למציאות, אחר כך להבטחות (שלא היו צריכות להינתן, לדעתי, מלכתחילה)  ולבסוף לא מקיימים כלום ועוד לקוות שיש מי שמאמין למילה של ארה"ב בזמן נשיאות אובאמה.

אתמול הדליפו מקורות מהבית הלבן שארה"ב עוד לא החליטה האם הייתה במצרים הפיכה צבאית.  ברור לגמרי שאין שום אפשרות לתאר את האירועים במצרים אלא כהפיכה צבאית. אפשר אולי להצדיק אותה בטוטליטריות של משטר 'האחים המוסלמים' או כפתרון של אין ברירה אבל כדרכה של ארה"ב - קודם מתכחשים למציאות, אחר כך בודקים עוד ועוד וכשיגיעו למסקנה - נניח בעוד שלשה חודשים, ספק אם היא  עוד תהיה רלבנטית למשהו.  ברור שהמציאות קשה על ארה"ב, היא טופחת על אמונות בסיסיות ביותר של משטר אובאמה ועדיין הדרך להתכחש למציאות היא הדרך הגרועה ביותר להתמודד אם המצב, כל מצב. את המחיר משלמים בינתיים אחרים, בעיקר ערביי המזה"ת, ולא אזרחי ארה"ב. לארה"ב יש מציאות ווירטואלית משלה  ובשבוע הבא אולי יגיע ג'ון קרי מזכיר המדינה שוב לעשות שלום בינינו לפלשתינים.