הקריסה פנימה

החזון הציוני היה תמיד של ישוב הארץ ובן גוריון שם את הנגב במרכז החזון הציוני . המציאות  של החיים המודרניים, לא רק בארץ אלא בעולם כולו, מעצימה את משקלם של מרכזי הכובד העירוניים. בהרבה מקומות, בעוד יותר ויותר המונים נידחקים לערי ענק מטרופוליטניות של מיליונים רבים - מגה-פוליסים -  יש אזורים כפריים שנינטשים לגמרי או לפחות נינטשים מאוכלוסיה צעירה. בספרד או בחלקים מאיטליה אפשר כבר היום לקנות כפר שלם במחיר דירה במרכז עירוני צפוף, בגרמניה משק כפרי יעלה כחצי מדירה עלובה בעיר הקרובה. והדוגמאות רבות בכל העולם.

לישראל יש יתרון של קוטן ולמעשה מרחק של 40 ק"מ ממרכז תל אביב, מה שניחשב בערי ענק רבות בעולם כחלק מהמרכז המטרופוליטני, כבר ניחשב אצלנו כסוג של פריפריה כמו, למשל, לוד, רמלה, קריית מלאכי, יבנה , חדרה או גיבעת אולגה. רשת תחבורה יעילה, משוכללת וצפופה יכולה בקלות להתגבר על המרחק. יתר על כן - היות וישראל היא "מדינה של פצצה אחת" - כלומר פצצה אטומית רצינית על הקריה בתל אביב, למשל, יכולה להיות תחילת הקץ של מדינת היהודים - יש לישראל חובה עמוקה לעסוק בביזור אוכלוסין, בבניית מרכזי תעשיה, מחקר ומינהל במקומות נוספים כמו באר שבע וחיפה ובעיקר להעביר אוכלוסיות גדולות לנגב ולגליל.  זה אגב  בניגוד למגמה העולמית וההתפתחויות הכלכליות שמעודדות דווקא ריכוז הולך ומצטופף דווקא במרכז.

במה דברים אמורים? - בכתבת בשם אביטל להב מווי-נט שביום שישי, ה 19/07/2013,פירסמה באתר כתבה תחת הכותרת "בכיה לדור שלם - כך חדלה המדינה לבנות במרכז" היא האשימה את הממשלה שהחל מ 2009 החלה להקפיא הפשרת קרקעות באזור המרכז למשך שנה וחצי כדי, כך טענה, "לסיע לפריפריה" (כביכול מטרה לא לגיטימית).  ההחלטה גרמה לקפיצה חדה במחיר הדיור במרכז.  החלטת ממשלה 3973 מה-24 באוגוסט 2008, נקראת "צעדים ליישום יעדי האוכלוסייה כפי שנקבעו בתכנית מתאר ארצית 35", ובה נקבע כי: "משרדי הממשלה הנוגעים בדבר ובכללם מינהל מקרקעי ישראל, משרד הבינוי והשיכון, משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה ומשרד הפנים, לא ייזמו תכניות חדשות שמטרתן שינוי ייעוד של קרקע שאינה מיועדת לצורכי פיתוח בתכניות תקפות לייעוד מגורים ולייעודי תעסוקה במחוז המרכז בשנים 2012-2009".  היא הגדירה את ההחלטה "בכיה לדור". זאת כמובן אם לא יקרה משהוא במרכז, לאו דווקא נשק אטומי אלא טרור כימי או ביולוגי או מטחי טילים לאוכלוסיה צפופה וכדומה  - אז ניבכה למה נידחסנו כולנו במרכז דווקא.  בעקבות עליה מסחררת במחיר הדיור במרכז בוטלה ההחלטה באמצע 2010, וכך יצא שגם מחירי הדיור במרכז קפצו, ובסופו של יום, גם המשיכו להזניח את הפריפריה  ולפגוע באטרקטיביות לגור, נניח, 60 ק"מ מתל אביב.

 

בסך הכל הביאה ההחלטה לצימצום הבניה מ 50,000 יחידות בשנה ל 40,000 וחלק מהבניה היה בעצם שיקום וחידוש מרכזי הערים.  בסופו של יום  תרמה ההחלטה  את משקלה למחאת קיץ 2011.  זו שטענתי תמיד שיותר ממחאה חברתית היא הייתה התנערות ממחויבות המדינה לפריפריה מכל סוג  שהוא והתמקדות באלו במרכז שיש להם אבל לא מספיק לדעתם.

מכאן כמה הערות - ראשית ההחלטה באמת הביאה לפריחה נדל"נית בכל המרחב שבין קריית גת , אשדוד, שדרות, מצפה רמון, ירוחם וערד ולנדידה ראשונית של אוכלוסיות מהמרכז לשוליים. בכך שירתה ההחלטה את החזון הציוני ואת הצרכים המידיים - הביטחוניים והחברתיים. שנית - יתכן שהיה צורך לבנות יותר, הרבה יותר, אבל לא דווקא במרכז אלא בפריפריה הקרובה מחוץ למרחב גדרה-חדרה ושלישית - היה צורך להאיץ את הפריסה של רשת תחבורה ארצית מהירה, בעיקר רכבות.  בפועל נימשכה ההגירה מהשוליים למרכז, אם כי בקצב איטי. כ 14000 איש  הגרו, נטו, מהדרום הצפון למרכז.

כפי שאני תופס את ההחלטה הבעיה העיקרית שלה היא הלחץ מהמרכז להתמקד במרכז וחוסר היכולת של הממשלה להציג את החזון בצורה ברורה ולעמוד מאחוריו.  הממשלה הנוכחית, שיש בה ביטוי בוטה למחאה החברתית, בעיקר דרך מפלגתו של יאיר לפיד, נוקטת מדיניות ממש הפוכה - הפשרת קרקעות במרכז, צימצום שטחים ירוקים והאצת תוכניות פינוי בינוי. מה שבאמת יהיה בכיה לדורות  זה דווקא ההתמקדות במרכז על חשבון הפריפריה - מדינה שחייה הכלכליים, התרבותיים והחברתיים ממוקדים בין חדרה לגדרה ולמעשה בין ראשון לציון לנתניה ושכל היתר הם פריפריה עם פחות הזדמנויות עבודה, פחות השכלה נגישה ופחות בריאות בסיסית. הרי גם בימי המחאה עצמם כתבתי שהמוחים יכולים, בקלות, למצוא דיור מוזל לא בקריית גת, הכביכול רחוקה, אלא בלוד ורמלה  או על חוף הים בגבעת אולגה. כניראה  שהמקומות הכל כך קרובים ישארו רחוקים מהלב, מהתקציבים מהמרכז.