אלפי אסירים פלשתינים, כ 8,000, יושבים בבתי הכלא בישראל כתוצאה מהמאבק הלאומי בינינו לפלשתינים. חלקם זוטרים, בלדרים, מסתירים וסייענים, חלקם אנשי הדרג המבצע עם דם על הידיים וחלקם, המסוכנים שבמסוכנים, מהנדסי פיגועים. ישיבתם בכלא מרחיקה אותם מהשטח, מצמצמת את יכולות הביצוע של הטרור, יוצרים לחץ ומועקה בחברה הפלשתינית וממחישים את מחיר המאבק וכמעט כולם, חוץ ממעטים, יכולים וצריכים לשמש את הצרכים האסטרטגיים של ישראל.
הייתי אומר שלשחרר אסירים כתוצאה מחטיפת חייל, גם אם כהכרך בל יגונה, כמו במיקרה של גילעד שליט, מייצרת בסך הכל ממונטום (תנופה) שלילי נגד מדינת ישראל ומתמרצת חטיפת חילים נוספים תוך שהיא נוטעת תיקווה באסירים שהם ישוחררו הרבה לפני הזמן שניקצב להם. שיחרור אסירים כעיסקת מיקוח סחטנית היא הצורה הגרועה ביותר לשחרר אסירים ביחסים בינינו לפלשתינים והיא תמיד תוצאה של חוסר יכולת לעמוד בלחצים בעיקר מתוך החברה הישראלית. לעומת זאת שיחרור אסירים כחלק מעיסקה לקידום מו"מ מדיני מוסיפה אסטרטגית למדינת ישראל ויוצרת תנופה חיובית. ראשית - שחרור אסירים היא מחווה "קלה" שאינה יוצרת חותם מתמשך או מעצב על התהליך כמו, למשל, הצהרה מקדימה על קבלת גבולות 67 כבסיס למו"מ. הצהרה כזו לא רק מעצבת את המו"מ אלא היא נכס מדיני מתמשך לפלשתינים גם לאחר המו"מ היה וניכשל. שנית - מחווה שכזאת מאד פופולרית בחברה הפלשתינית ומקלה עליהם לבלוע את הגלולה המרה של מו"מ ללא תנאים מדיניים מוקדמים. שלישית - הלוואי ששחרור אסירים יהווה תמיד תמריץ לפלשתינים להמשיך או לחדש את המו"מ איתנו כי עצם המו"מ, ללא קשר לתוצאותיו, הווא נכס למדינת ישראל. אני משער שהאסירים הפלשתינים עצמם וודאי לא משערים לעצמם שבסופו של יום, הם כלי ונכס אסטרטגי בידי ישראל במקום להיות נטל אסטרטגי כמו במיקרה חטיפת חיילים. נכון שתמורה אסטרטגית זה משהו באוויר שאי אפשר למשש ותמיד אפשר להתווכח על ממשותה וגלעד שליט חי ובריא זה משהו מוחשי שאפשר ממש למשש ועדיין התמורה האסטרטגית חשובה יותר וכך גם המו"מ עם הפלשתינים.
* השאלה העיקרית
הרבה מדברים על הגישה החדשה של ג'ון קרי. הוא מחבק במקום לאיים והוא לוחץ בעיקר על הפלשתינים ולא על הישראלים, נניח שהאבחנה נכונה. השאלה בעיני היא אחת ויש רק גישה חדשה אחת שהיא באמת "חדשה" - כל היתר זה טקטיקות, בדרך כלל חוזרות על עצמן, להגיע לאותה נקודה - סוף הסכסוך, שחור ולבן או שיש שלום מלא או שלא הושג כלום ורק הזמן המשיך לנוע. הגישה החדשה היחידה שיכולה גם לעבוד ולא "למחזר" תהליכים קודמים היא הסתפקות בפחות מ"סוף הסכסוך" - במילים אחרות הסדר ביניים, מוסכם וארוך טווח שיאפשר לפלשתינים לבנות את מדינתם במרחב רציף גדול דיו להיקרא 'מדינה' ובו בעת להמשיך לחלום על "זכות השיבה" וחיסולה של ישראל בדרכים שונות, ויאפשר לישראלים לא לשלוט בעם אחר, לקיים את המיסגרת הדמוקרטית שלה בכפיפה עם זהותה כמדינת הלאום של העם היהודי כשחלקים בתוכנו ממשיכים לחלום על ארץ ישראל השלמה ומקווים לאירועים שיובילו לכך. ככל שמתבהרת התמונה החידוש היחיד של ג'ון קרי זה עצם האישיות שלו שמשפיעה על הטקטיקה וסגנון השיח אבל הוא עדיין בכיוון של או הכל או לא כלום, משל לא למד דבר. הבעיה היא לא רק הכיוון אלא גם האובססיה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה