פירפורי פלשתין

בדיוק 65 שנה לאחר שערביי ארץ ישראל סירבו לקבל את החלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינה ערבית בשטח של כ 14,000 קמ"ר ממערב לירדן , ב 29/11/1947 , רק מפני שהמשמעות הייתה הקמת מדינה יהודית על שאר השטח, יחזרו הפלשתינים מחר לאותה עצרת כללית לבקש הכרה במדינה פלשתינית לא חברה באו"מ על כ 6700 קמ"ר בילבד ולמעשה חלוקת הארץ.  ברור שיש כאן הישג תעמולתי גדול לאבו מאזן ולא תחושת החמצה על המדינה שסירבו בשעתו להקים. יש שיאמרו שימחת עניים למי שהחמיצו היזדמנויות טובות רבות מתוך השאיפה להביא בסופו של יום לחיסול מדינת היהודים. את המחיר משלמים מיליוני הפלשתינים שאולצו להנציח את פליטותם.

לא ברור בדיוק מה משמעויות ההחלטה. יש החוששים מפניה של ה"מדינה הפלשתינית" לבית הדין הבינ"ל בהאג. לא ברור אם פניה כזו אפשרית ומה סיכויה כי הגדה לא ניכבשה מידי הפלשתינים, הרשות לא קיימת אלא בתוקף הסכם הכרה והסדרה הדדי עם ישראל (לא כמדינת הלאום של העם היהודי אלא כנוכחות פוליטית בשטח). בכל מיקרה יש לישראל שפע של הוכחות מישפטיות על פעולות טרור מכוונות בכוונת מכוון לפגוע באוכלוסיה אזרחית חפה מפשע שניזמו וממונו על ידי הרשות הפלשתינית בימי יאסר ערפאת וכמדינה הם אחראים גם על הירי המכוון נגד אזרחים מעזה לישראל ועל החמאס כתנועה המסרבת להכיר בזכות הקיום של מדינה חברה באו"ם - קרי ישראל. לדעתי הקרב המישפטי האפשרי אכן פותח לפלשתינים שפע של אפשרויות אבל גם לא מעט סיכונים ובכל מיקרה ההתקוטטות המשפטית, אם אכן תיקרה, תימשך זמן רב כשהמזרח התיכון משתנה במהירות והעיניין בפלשתינים דועך באותה המהירות בדיוק.

עד כה מדיניותו של אבו מאזן כלפי ישראל הייתה לנהל את המאבק מגבולות 67 אל תוך ישראל בעיקר באמצעות זכות השיבה, וכריכת זכות השיבה בשאלות של הגדרת הגבולות, הפליטים ואופי השלום. מרגע שתהיה לו הכרה בין לאומית בגבולות 67 הוא יאבד הרבה מקלפי המיקוח לגבי מימוש זכות השיבה וכמדינה פלשתינית מוכרת נטל הפליטים עלול בהחלט לחזור אליו כבומרנג בעיקר ממדינות שבהן בעיית הפליטים עדיין קיימת, לבנון למשל. לא מין הנימנע שלבנון, בין זו הנוצרית או השיעית של החיזבאללה , ידרשו עתה ממדינת פלשתין "לקלוט" את "אחיהם" הפלשתינים, לא בגלל ישראל אלא בגלל האיזון העדתי בלבנון והחרפת העימות הסוני -שיעי במדינה. הם כבר גורשו בהמוניהם מעיראק ומגורשים כעת מסוריה.

הפניה לאו"מ משחררת את ישראל משורה של הסכמים שניחתמו עם הרשות הפלשתינית כמו ההסכם הכלכלי בפריז, שלפיו ישראל גובה מיסים למען הרשות, ומהסכם אוסלו ב'. כמו בעזה, בהעדר אלטרנטיבה שילטונית פלשתינית אלא החמאס ובהנחה שאין לישראל שום רצון לשלוט בעצמה ישירות בערביי הגדה ברור שהצעדים הישראלים נגד הרשות הפלשתינית הם מוגבלים ביותר. הרי אין לישראל שום רצון למלא בעצמה את הווקום השילטוני שיווצר בגדה היה ואבו מאזן יסולק או יוגבל . שוב הוכיח לנו אבו מאזן שעיקר כוחו בחולשתו.

ארה"ב מחוייבת בהחלטת הקונגרס להפסיק את הסיוע שלה לא רק לרשות הפלשתינית אלא גם למוסדות אחרים שמסייעים לרשות הפלשתינית. אני מניח שימצאו ממנים אחרים לרשות הפלשתינית באירופה ואולי בקטאר אבל אבו מאזן עלול מבחינתו לגלות שלתמיכה הזו יש מחיר מדיני ושבדומה לחמאס בעזה עיקרו לא לעשות גלים ולא לסבך את האזור בעוד עימות שעלול לצאת משליטה כשכולם ממוקדים באיראן, בסוריה וב"צונאמי הערבי".

אין בהחלטת עצרת האו"מ לשנות את התהליכים החברתיים בשטח הפלשתיני. הצעירים המוכשרים עוזבים בהמוניהם בעיקר למדינות המיפרץ, הכלכלה מקרטעת ותקרטע עוד יותר וירדן, השכנה הפלשתינית ממזרח, עוברת צונמי משלה שתוצאותיו לא ניתנות עדיין לחיזוי. יכול להיות שהמהלך הפלשתיני מיועד בעיקר למנוע את האפשרות המאוד ריאלית של "בליעת" הרשות על ידי ירדן היה והישלטון ההאשמי יופל ויוחלף בשילטון פלשתיני, הם הרי יודעים טוב מאיתנו עד כמה המירקם החברתי בגדה הוא חלר מהמרקם הפלשתיני בירדן.

לכן לא הייתי מציע לאיש להתרגש מההכרה הזו. יש לה משמעות תעמולתית ואולי משפטית אבל ספק אם היא יכולה לעצור את תהליכי ההתפוררות בשטח ולשנות את המציאות. ה"קייס" המשפטי של הפלשתינים מוגבל , הזמן שלהם מוגבל עוד יותר ופלשתין מתפוררת (עזה, הגדה, ירדן) במהירות. הייתי ממליץ לאבו מאזן, בטרם מאוחר, למצות את נתיב המו"מ הדו צדדי עם ישראל בלי תנאים ועם רצון להגיע להסכם מהר כי רק הסכם מלא עם ישראל עוד יכול להציל את מה שנישאר מ"חלום פלשתין".