נניח שישראל לא הייתה מגיבה לירי הרקטות הבלתי פוסק מעזה לעבר ישובים אזרחיים בישראל. ראשית המדינה לא הייתה עומדת בחובתה הבסיסית להגן על אזרחיה uודאי הייתה מעלה את סף התעוזה בעזה לירות עוד ועוד רקטות. אין ספק לו לא היינו מגיבים היינו יורים לעצמנו ברגל.
ישראל יכולה למוטט את שלטון החמאס בעזה בתוך 24 שעות. אם היינו עושים זאת היינו מערערים את היחסים עם מצרים עד סף מלחמה, מערערים את הלגיטימיות של ישראל בצורה משמעותית, היינו צריכים לנהל ישירות מיליון וחצי פלשתינים שונאים, להכניס דרך קבע כוחות גדולים לרצועה ולהסתבך במלחמת גרילה עירונית נמוכת עוצמה ומתמשכת שהייתה יקרה מאד כלכלית וגובה מחיר דמים מתמשך מחיילי צה"ל הרבה יותר גבוהה מהמחיר הנוכחי. אילו היינו משתלטים על עזה ברור שהיינו יורים לעצמנו ברגל.
אילו היינו מחלישים את החמאס ו"מגלחים" את שיכבת הפיקוד והשליטה של הארגון היו צומחים בעזה אירגונים סוררים השואבים השראה מאיראן, מאל קאעידה ומהאידיאולוגיה הסלפית שאין להם שום אחריות לעזה וכל קבוצת פנאטים, תהיה האידיאולוגיה שלה אשר תהיה, הייתה מתחרה ברעותה בירי רקטות מפוזר, מטריד ומתמשך לישראל, מסבכים את המצב והביטחון בקידמת סיני ובאזור רפיח - כניראה שהיינו יורים לעצמנו וגם למצרים ברגל.
משחיזקנו את החמאס בעזה עירערנו את מעמדו המעורער ממילא של אבו מאזן. יש סכנה שהוא יגלוש בחדווה לזרועות החמאס ויישר איתם קו, מה שהוא ניסה לעשות בנאומו המתלהם באו"ם בכ"ט בנובמבר, ומה שמוריד מהפרק כל הסדר מדיני אפשרי בשני העשורים הקרובים, למי שעוד מפנטז שלום, וודאי שיש בכך משום יריה ברגל. יש כמובן אלטרנטיבה "לחזק את אבו מאזן" כפיצוי למעמדו המתערער מול החמאס ולהשאיר בשטחים הפלשתינים שילטון מושחת, המסרב לכל מו"מ אלא בתנאים מוקדמים קשים, שמאבד במהירות את הלגיטימיות שלו בעולם הערבי. באופן פרדוקסלי ככל שישראל "תחזק" את אבו מאזן כמישקל נגד ללגיטימיות הגוברת של החמאס כך מעמדו בחברה הפלשתינית, כמשת"פ סמוי ה"מונשם" על ידי ישראל, יפגע וכך גם מעמדו בעולם הערבי כמנהיג שיכול לדבר על הסדר ואולי להסכים עליו אבל לא מסוגל לשווק אותו או לעמוד מאחוריו. ברור ש"השקעה" באבו מאזן היא השקעה בסוס גוסס שאינו מסוגל לספק שום סחורה מדינית אפילו יסכים למחיר - במילים אחרות ישראל יורה לעצמה ברגל כשהיא "מחזקת" דווקא את אבו מאזן.
אם ישראל תחליט "להחליש" את אבו מאזן, למנוע ממנו כספים ולחזק את האחיזה הישראלית ביהודה ושומרון היא תספוג מנה קשה של גינוי בין לאומי וגם חלק מטובי ידידיה ישקלו האם לתמוך בה בסוגיות שאינן ממש קיומיות למדינה. המצוקה הכלכלית שתיווצר ביהודה ושומרון בהחלט עלולה להגביר את האלימות ואי היציבות בשטחים ואיתם את התגברות פיגועי הטרור ה"ספונטניים". סנקציות קשות נגד אבו מאזן משולות ליריה ברגל.
כמובן שאם נספח את השטחים אז או שנהיה מדינה דו לאומית או שנהיה מדינת אפרטהייד, במיקרה הקיצוני מדינת טרנספר, שמוציאה את רוב הערבים מהמסגרת הדמוקרטית הישראלית. כך או כך מדובר ביריה מאד כואבת ברגל.
אפשר להמשיך כך עד אין סוף. אין שום פעולה שישראל יכולה לעשות מול הפלשתינים כרגע שאין לה מחיר כבד, שתוצאותיה חיוביות במונחים מדיניים ושניתן לבקר ולשלוט בתוצאותיה עד הסוף. הבעיה שגם אם לא נעשה כלום נירה לעצמנו ברגל.
מכאן כמה מסקנות. ראשית ישראל צריכה להגדיר לעצמה בחדות את מטרותיה האימיתיות ולפעול לאורן גם אם המחיר יקר. להלכה ישראל עדיין דוגלת ב"שתי מדינות לשני עמים" - בפועל היא מקרבת "מדינה דו לאומית". התיישבות, בניה בשטחים, פעולות צבאיות ומדיניות צריכות להיות כולן צמודות מטרה - לחזק את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולא להשתלט על חיי הערבים, ליטול עליהם אחריות, לנסות לעצב את התנהגותם והנהגתם או להתערב בתהליכים הפנימיים בחברה הפלשתינית. את מה שישראל עושה עדיף שתעשה במנות קטנות ו"מתחת למכ"ם". במקום הכרזה שנתית על 1000 יחידות דיור בשטחים, במקומות שמשרתים את גושי ההתנחלויות והמותניים הצרות של ישראל ( גיזרת קילקיליה טול כרם) עדיף חמישים אישורים של 20 בתים לאורך השנה.
יש ליזכור שיש לנו שפע של אפשרויות טקטיות אבל אין לנו פתרון אסטרטגי לעזה, לעובדה שאנחנו במזה"ת ולא באירופה ולעובדה שהמזה"ת מוסלמי ועויין לא רק אותנו אלא כולם את כולם.
קצת על הבחירות
ניראה שהימין בישראל יכול לנוח ולהירגע. השמאל מפרק בשיטתיות את המחנה הווירטואלי של "גוש השמאל מרכז" . הם אמנם טוענים שמטרתם להפיל את ביבי - כרגע הם מנסים להפיל אחד את השני, עמיר פרץ את שלי, ציפי את כולם וכולם את ציפי ומצנע גם. כרגע הם עסוקים בלירות אחד לשני ברגל.
בכל זאת יש גם דברים טובים. אלופים בצה"ל הם כבר לא סחורה אטרקטיבית בפוליטיקה. כשמסתכלים אחורה על השיגיונות, הביזיונות והכישלונות של קציני צה"ל הבכירים בפוליטיקה לא ברור למה זה לקח כל כך הרבה זמן. עכשיו צריך שר ביטחון אזרחי ונתחיל להיות יותר נורמליים.
דו"ח העוני השנתי מספר לנו על מעל לשליש ילדים "עניים" במדינה, שיפור מהכותרות מלפני חודש על מעל לשליש ילדים "רעבים" במדינה. העיתון אקונומיסט הבריטי, שיש אפילו שמעיזים להגדיר אותו רציני, דווקא מצא שישראל היא מקום מצויין לילדים לגדול ולשגשג בו (מקום 20 העולמי). נכון סקנדינביה, אוסטרליה וקנדה מעלינו בלי מלחמות ובלי קיבוץ גלויות ויש עדיין לאן לשאוף. אני מניח שהאקונומיסט פשוט לא קראו את העיתונות בארץ או שהם סתם "אנטישמים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה