זה מעל לשלושה עשורים, בימים שדיקטטור ערבי היה באמת דיקטטור, שהעולם האמין שכל המזה”ת ובעיותיו נובעות ומסתכמות בסכסוך הישראלי פלשתיני. הסכסוך הכתיב באופן מוחלט את סדר היום הפוליטי במדינה. גם אם הייתה מצוקה חברתית, הזנחה בשוליים ניצול מכוון לרעה של משאבי המדינה בידי קבוצות אוכלוסין שונות, הכל, כך טענו, תוצאת הסכסוך ויפתר יחד עם הסכסוך.
בינתיים התבגרנו והעולם הערבי שינה פניו לחלוטין. רוב מדינות האזור מסובכות במאבקים פנימיים עזים, בחלקם אלימים ושותתי דם. אפילו הדיוטות כבר לא טוענים שבאמת ישראל היא סיבת הסיבות לעובדה המעציבה שערבים מתקוטטים עם ערבים ונוטים לשפוך איש את דם רעהו. הצונאמי הערבי והגדרה מחדש של החברה הערבית במזה"ת אולי ישנו לטובה את האזור בטווח הארוך. בטווח הקצר (מעל לעשור) צפויים תושבי האזור לאלימות, נסיגה כלכלית קשה, טיהורים אתניים פנימיים ובריחה של מוחות מהעולם הערבי למקומות שקטים יותר. הסיבה היחידה שהתהליך הכלל ערבי עדיין פוסח על הפלשתינים היא שעדיין ישראל מעצבת את הביטחון הפנימי הפלשתיני. כבר כעת תוסס השטח הפלשתיני הרבה יותר נגד השחיתות הפלשתינית והקיפאון הכלכלי מאשר נגד ישראל. היה ויוסרו וחישוקי הביטחון של ישראל סביר מאד שהרשות תסבול מאי שקט פנימי קשה שבקלות עלול גם ליגלוש לאלימות. קשה לראות שצעירי הגדה יסכימו לאורך זמן לראות את עצמם נישלטים על ידי חבורת מיזדקנים מושחתים מתוניס. כרגע, כול עוד הצונאמי הערבי לא נירגע והאזור לא מתייצב כל תהליך שלום עם הפלשתינים, בהנחה שהוא בכלל אפשרי נוכח החזון של החמאס להשמדת ישראל וחזון הפת"ח לישום מלא של זכות השיבה, הוא ככתוב על קרח.
בצדק שוקעת לכן החברה הישראלית במה שהיה צריך להעסיק אותה מיזמן - המדיניות הכלכלית, המישטר החברתי ואפילו שיטת המימשל (שאני חושב שהיא סבירה למדי). לצערי, נוכח אכזבות העבר, ישראל הזניחה את העיסוק בזהותה המדינית כמדינה יהודית ודמוקרטית! כקו מנחה בהחלטותיה בכל תחום.
מצד שני ברור שעיסוק אובססיבי בתהליך השלום עם הפלשתינים כחזות הכל מציב סדר יום ישן, הייתי מעז לומר אנאכרוניסטי וכמעט לא רלבנטי שיכול, כפי שהוכח בעבר, לספק שפע של "פרנסה פוליטית" לאלו שכל הקריירה שלהם הסתובבה סביב התהליך העקר. אני מניח שלפחות לחלקם ברור שהם לא יוכלו ממש להביא שלום אבל לפחות יוכלו, במיקרה הטוב, להקהות את חיכוך המדיני עם העולם ולעשות לביתם הפוליטי ומובטח להם עיסוק רב שנים בנושא. שמעון פרס הוא הדוגמה האולטימטיבית. אין רע בתקוות ובמעשים אלא שהם נועדו לייצר סדר יום שדוחק הצידה את העיסוק החברתי ומנסה לקבע אותנו בנוסחת השקר שקיומנו ועתידנו הם למעשה ובסופו של יום פונקציה של הרצון הפלשתיני.
הפלשתינים אכן יכולים להקשות ולמרר עלינו את החיים, הם יכולים לגבות מחיר דמים על העדר הסדר ולפגוע בכלכלה ובלגיטימיות של ישראל בעולם. מבחינתי סיבות מספיקות להגיע איתם להסכם שלום.
הם יכולים לנסות לגרור אותנו למדינה דו לאומית שאכן תסכן את קיומנו אבל לשם כך צריך, מצידם, לדאוג שלא יהיה הסכם שלום לעולם וזה תלוי בנו ורק בנו אם ניגרר אחריהם. מה שברור שאם קיומנו תלוי בהם אז לעולם לא יהיה שלום - למה צריך שלום, מבחינת הפלשתינים, אם ישראל תתחסל מאליה בלי שלום. הם בכל אופן עסוקים בהנצחת הפליטות הפלשתינית ולא בהנצחת מדינת ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה