הכל זז ימינה

העובדה שהציבור הישראלי הולך ונוטה ומינה נימשכת כבר שנים. בשיחה עם חיים רמון לפני מעל לעשור, בעצם ימי האינתיפדה הסוערים והמדממים, הוא העריך אז, עוד הרבה לפני ההתנתקות, שהציבור "זז" ימינה כאחוז אחד בין כל מערכת בחירות לזו שבאה אחריה, בממוצע אחת ל 3 שנים. הוא נימק זאת בשינויים דמוגרפיים, המזרחיים והדתיים לסוגיהם עושים יותר ילדים מהיפים האשכנזיים, ותהליך השלום עם הפלשתינים לא רק תקוע אלא מדמם ברחובותינו. אצל רבים, ואני ביניהם, התגבשה ההכרה שתהליך שלום על בסיס שתי מדינות לשני עמים נידון למבוי סתום כי גם הפת"ח וגם החמאס, ככל שזה תלוי בהם, לעולם לא יאפשרו לזה לקרות. אם אנחנו רוצים באמת מדינה יהודית דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעצב אותה בעצמנו ובדרך חד צדדית כדוגמת ההתנתקות.

הרעיון של העיצוב החד צדדי של גבולות המדינה ואופיה למעשה נימחק מהמפה הפוליטית, מרות שהוא הרעיון היחידי שיכול לשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית לאורך זמן, אולי בגלל הטרור מעזה אבל בעיקר מפני שהפוליטיקאים שהובילו את הרעיון אהוד אולמרט, ציפי ליבני וקדימה נטשו אותו לטובת המבוי הסתום של תהליך השלום הדו צדדי והגחמות של אבו מאזן. עוד שבוע לפני מלחמת לבנון השניה, ביולי 2006, בראיון לסימה קדמון במוסף השבת של ידיעות, התפאר אהוד אולמרט ש"ההתנתקות השניה היא עובדה קיימת". חודש וחצי לאחר מכן בהתבטאויות שונות הוא תיאר אותה כ"לא רלבנטית". מאז גלשו קדימה, המוקד הפוליטי של ההתנתקות, אהוד אולמרט וציפי ליבני למידרון המו"מ עם אבו מאזן, לקלישאות "צריך לחזק את אבו מאזן" כי הוא המחסום נגד החמאס ולסוגיה האם עשינו מספיק לרצות את אבו מאזן - הסתבר שאין דרך לרצות אותו אלא בקבלת הגדרתו המלאה ל"זכות השיבה" וישומה המהיר בשטח.

כל הסקרים מכיחים שבהעדר אלטרנטיבה ישימה כמו הדרך השלישית, דרך העיצוב החד צדדי של גבולותינו וזהותנו, שניזנחה על ידי קדימה וקברניטיה, הלך הרוח הציבורי בישראל, ככלל, מאס בעיסוק הבלתי פוסק בתהליך השלום כחזות הכל. מותר לנחש שגם ל"צונאמי הערבי" ולשאלה לאן פני העולם הערבי מוסלמי סביבנו יש מרכיב חשוב במידת הרלוונטיות והתבונה שבהתעסקות הבלעדית באבו מאזן ותהליך השלום.

בדמוקרטיה אמיתית, וישראל היא כזו, הלכי הרוח סופם שישתקפו בהנהגה הפוליטית המבילה. שלי יחימוביץ צוברת תאוצה דווקא כשהיא מדחיקה את הסוגייה הפלשתינית ומבליטה את סדר היום החברתי כלכלי שלה, כך גם מיפלגת האווירה של יאיר לפיד. אך טיבעי לכן שאם מה שהיה שמאל מתון כבר לא עוסקים בסכסוך עם הפלשתינים כחזות הכל, אם במרכז מעדיפים להתעסק עם השיוויון בנטל והחרדים, שהליכוד גם הוא יזוז ימינה , ידחק הצידה את "תהליך השלום" כחזות הכל ויאמץ לעצמו דרך פעולה שכמעט מתעלמת מאבו מאזן ולא מתיימרת יותר לייצר תהליך שלום דווקא. למעשה חוץ ממר"ץ ואולי מפלגתה העתידית של ציפי ליבני אין יותר ביקוש לסחורה שניקראת אבו מאזן. גם ציפי ליבני מדברת יותר על "הפלת ביבי", כאובססיה אישית, מאשר על "נביא שלום". כניראה גם היא מבינה שככל שתדבר על שלום כפועל יוצא מהמו"מ עם הפלשתינים כך תגחיך את עצמה יותר. הרבה יותר רלבנטי ומועיל מבחינתה לדבר דווקא ומחדש על "מדינה יהודית דמוקרטית" שאינה פתרון דווקא לטרור אלא, בטווח הארוך, לזהותנו הלאומית ולמשטרנו הדמוקרטי ובביצוע חד-צדדי לא דרך האספקלריה של אבו מאזן.

בהקשר הזה, לדעתי, הפריימריז בליכוד שיקפו הלך רוח אוטנטי ואמיתי של בוחרי הליכוד. כולם זזים ימינה פוליטית, זה תהליך מתבקש מהדמוגרפיה והאירועים באזורנו ומפסיקים לראות בסכסוך את חזות הכל. יש לזכור תהליך השלום ובעיקר הסכם אוסלו הולידו לנו 2 גלי מתאבדים, הראשון בשנים 1994-96, ואינתיפדה רוויית דם. ההתנתקות החד צדדית, שיש הכוללים בטעות את היציאה מלבנון כחלק מרעיון ההתנתקות, בעיקר מעזה העצימו מאד את טרור הרקטות על עומק מדינת ישראל ומה הפלא שהאזרח הפשוט פשוט מאס בכל הרעיונות המזדמנים לשינוי ושיפור המצב ובסחורה המשומשת שמנסים למכור לו מחדש. 

 

הפריימריס

רעיון הדמוקרטיה הפנימית במיפלגות ובמערכת הפוליטית בישראל נחל תבוסה ניצחת בבחירות האחרונות. חוץ מהבית היהודי (נפתלי בנט) הליכוד, העבודה ומר"ץ אף מיפלגה לא מקיימת פריימריס. המפלגות הגדולות, בעיקר הליכוד, נגועות במיפקדי ארגזים, רשימות חיסול וקבלני קולות המטפחים ומייצרים שחיתות המונית בעבור בצע כסף ומחבלים במשמעות הדמוקרטית של התהליך.  אין ברירה והמדינה חייבת להתערב ולחוקק או חוק פריימריס "פתוחים" בכל המדינה בו זמנית ולכל המיפלגות או חוק פריימריס מיפלגתיים הכופה על המיפלגות הגדרה מי הוא חבר מיפלגה, מתי זכותו להצביע ואיך להצביע. כי מהשחיתות הפנים מיפלגתית צומחת ומשגשגת השחיתות הפוליטית בכלל.