דחוף וחשוב

יש דרך נפלאה ויחסית אובייקטיבית למדוד האם גוף ניהולי כול שהוא, כולל כאלו שמנהלים מדינות, אכן מנהל אתהארגון שלו, מתקדם למטרותיו וחותר לשנות את המציאות בהתאם לחזון הארגוני, אן שהוא מתחרפש עם עצמו, מייצר תנועה מדומה ובעצם נגרר אחורה. המדד הוא היחס שהנהלת הארגון, במקרה שלנו ממשלת ישראל, מקדישה לדחוף אל מול החשוב.

אנחנו יכולים להניח שדברים דחופים שדוחקים כול דבר הצידה ומעסיקים את צמרת הניהול כרוכים תמיד בתקלות, דברים לא צפויים ומשברים. הדיון בנושאים הדחופים הוא תמיד! הגררות אחרי המציאות. בארגון מצליח הדיון בדברים הדחופים הוא יחסית מועט, פחות מ 40% מזמן הניהול ומהקשב של המנהלים. 60% ומעלה עוסקים בדברים החשובים. בארגון מסחרי זה כולל תוכניות עבודה לשנה הבאה, זיהוי הזדמנויות בשווקים חדשים, פיתוח מוצרים וכו,.

אפשר לאמר שבמדד הזה ממשלת ישראל תמיד הפגינה ביצועים לא טובים. אבל עולה על כולם ממשלת נתניהו. אפשר להעריך בביטחון מלא שלפחות 80% מזמן הדיון של השביעיה עוסק בעיניינים דחופים ולא בעיניינים חשובים. השבעיה העסיקה את עצמה לפחות 15 שעות בנושא המשט לעזה והקמת ועדת בדיקה/חקירה ולא אפילו שעה אחת בדיון עקרוני על עצם מדיניות הסגר על עזה אותה קיבלה כירושה מהממשלה הקודמת. עשרות שעות דיון הוקדשו לתגובתה של ממשלת ישראל לדרישת ארה"ב להקפיא את הבניה בהתנחלויות, בשלב שני להקפיא את הבניה בירושלים - הכול דחוף מאוד ותוצאה של משבר, שבדרך כלל גם היה צפוי.ורשום על הקיר. מעט מאוד זמן דיון הוקדש לדיון עקרוני כיצד מעצבת ישראל את יחסיה עם הממשל בכלל, שמבחינת ישראל הוא אסוני במלוא מובן המלה, מעט מאוד, אם בכלל, הושקע במחשבה היכן ומתי ישראל יכולה ליזום מהלכים שאינם מסכנים את קיומה וחזונה אבל מיצרים תהודה חיובית.

כשישראל דנה, בעקבות דרישה אמריקאית, נניח בתוכנית הקפאה היא דנה את עצמה למצב של מפסידה בלבד. אם תקבל את התוכנית הרי היא נכנעת ללחץ אמריקאי שחזקה עליו, כפי שהוכח במציאות, שיביא אחריו לחץ נוסף. אם תסרב היא חושפת עצמה לעימות גלוי מול ארה"ב. במקום שההקפאה תשחק לידי ישראל לו ניזומה, אפילו בצורה חלקית, עוד לפני הדרישה האמריקאית, היא תמיד תשחק לרעת ישראל כשהיא תוצאה של לחץ. הקלת הסגר על עזה, לו נעשתה כיוזמה ישראלית, נניח לפני חצי שנה, הייתה מנטרלת במידה רבה את משמעות המשט לעזה. כעת להקלת הסגר יש רק משמעות אחת – ישראל לא מגיבה אלא ללחץ ברוטאלי מבחוץ ואם כך הלחץ רק יגבר. נפוליאון אמר פעם שהכול שאלה של תזמון.

אם אנחנו תוהים למה כול העולם נגדנו יש לכך שני תשובות. הראשונה מפי אביגדור ליברמן שאמר שאנשים פרטיים מכניסים לשיקוליהם גם מוסר ותפיסה של צדק – מדינות פועלות רק לפי אינטרסים כפי שהם תופסים זאת. התשובה השניה נמצאת בממשלת ישראל – כול עוד היחס בין החשוב לדחוף הוא פחות מ 20% חשוב ויותר מ 80% דחוף הצרות ימשיכו בצרורות.

הערה אחרונה – כתבתי כאן בבלוג לפני כשבוע שהראשונים להתפלץ מהסרת הסגר על עזה יהיו המצרים שכרגע נהנים מכול העולמות. גם דוחקים את ישראל לפינה ומגבירים את בידודה וגם ישראל ולא מצרים מואשמת במצוקת תושבי עזה.. אתמול מהרה מצרים ראשונה להביע מחאה על שתוכנית השר כץ להסרת הסגר מעזה וניתוקה מישראל אמורה לעלות היום לדיון בקבינט בהרכב מלא. . ראש הממשלה, בנימין נתניהו מהר להרגיע את המצרים, שכנראה מצאו להם פראייר שיוציא למענם ולמען אבו מאזן את הערמונים, והבהיר בזיג זג אופייני, שתוכנית "ההתנתקות התעבורתית" מעזה שעליה עמל השר ישראל כץ, היא רעיון פרטי של השר - וישראל אינה עומדת מאחוריה (לפחות עד המשט הניבזי הבא).

 
* מחר נעסוק בסכנה הגדלה לגל אלימות מתחדש נגד ישראל